חמודה, אל תגעי בג’וק המת

המתכנת סיים שמינית. אתמול היינו במעמד הסיום - ותאמינו לי, היה הרבה יותר מרנין לב מאשר לבלות אי שם בדנוור. אני רצינית. 

המתכנת לומד בישיבה מיוחדת. מין חממה של חום ואהבה ואמון בתלמידים, מקום שנותנים להם להיות ילדים, אבל סומכים עליהם שיתבגרו ויהיו בני אדם. מקום של המון מוסיקה ושמחה, עומק ואמיתיות. אפס אחוז פוזה, אפס אחוז ציניות. השמיניסטים אחראים על החמשושים, וגם כל השאר חברים לא רעים. לא נראה לי שיש שם לחבר'ה פייסבוק - פשוט אין להם זמן לזה. 

"זאת לא ישיבה, זה גם לא תיכון" אמר לי המתכנת "זה מקום לחיות בו."

וראש הישיבה, ילד בנשמתו, סבא בחכמתו, היה יכול למשוך אחריו קהל חסידים מהופנט בכריזמטיות שלו, אבל בוחר לו לשבת בצניעות בצד. להיות כלי ושליח. ובכלל, כל הצוות לא רואה את עצמו מעל הילדים, גם הם ממשיכים ללמוד ולהתקדם ולהעמיק. 

הבחורים עשו הצגה. הצגה על פי ספור של ר' נחמן-  מסורת בישיבה החסידית הזאת. מי שמכיר ספורי ר' נחמן יודע שמדובר במשהו ש"לא ברור" זה אנדרסטייטמנט עבורו. מין מעשיות משונות עם אווירה של חלום, שמסתירות מאחוריהן אמיתות מאוד מיוחדות ועמוקות. וספור תמוה שכזה הילדים המחיזו, והצליחו איכשהו ליצור מחזה מצחיק, ונוגע ללב, ומעורר מחשבות. יש להם בצוות כמה שחקנים מקצועיים שעוזרים לילדים בבניית המחזה, והם שרו והציגו ורקדו (בנים דתיים! תארו לכם) והעיפו בלונים לאוויר. ועם תפאורה ותאורה ומוסיקה (בקטע עם הבלונים היה את המוסיקה מ-up. איזה מוסיקה...) את כל זה הם ארגנו תוך שבוע, והשאירו אותי מלאת התפעלות.

אח"כ הצוות חלק לבוגרים משהו (בטח ספר, לא הספקתי לראות) ובמקום לחיצת היד המקובלת, כולם קבלו חבוקים מכל הלב. המחנך של המתכנת כמעט העיף אותו באוויר. כל-כך אופייני למקום הזה. 

אגב, אם אני כבר מספרת על הישיבה, אני חייבת לספר על מבחן ה-101. באזור חנוכה, יש כל שנה חידון על קצבה מסויימת של דפי גמרא. לא נשמע מי יודע מה מעניין? אתם צריכים לראות מה הולך שם. זאת תחרות בין השכבות. וקודם כל כולם לומדים כמו משוגעים, באטרף. תחרות או לא תחרות? אח"כ יש חידון פומבי בין נבחרות השכבות, הקליברים של הגמרא. זכינו והמתכנת שלנו היה בינהם, ולכן הוזמנו לראות את החידון. 

בשנה הראשונה היינו בהלם. חידון גמרא - למה הייתם מצפים? אני דמיינתי משהו כמו חידון התנ"ך - הקהל באולם, הנבחנים על הבמה, רשמי כזה.

ובכן, הגענו לבית המדרש, וגילינו את הקהל  - תלמידי הישיבה  - יושבים בגובה על טריבונות בנויות משולחנות. ואילו הנבחרות יושבות על הרצפה באמצע, כל קבוצה בפינה שלה, על ספות וכורסאות, כמו איזה הרמון, אוכלים כיבוד שהכיתה שלהם מכינה להם. באמת, עד אז לא ראיתי מישהו שעונה על שאלה בחידון פומבי בגמרא תוך כדי אכילת גלידה. כל כיתה מכינה כניסה מיוחדת לנבחרת, משהו מצחיק עם הצגה שלמה.

ואיזה רעש מהקהל! דרבוקות, חצוצרות...ואיזה התלהבות! ומורלים, ושירים, ממש הפנינג אמיתי. צריך לצבוט את עצמך כדי להזכר שמדובר במבחן בגמרא...ובמבחן קשה, עם שאלות רציניות ועמוקות שדורשות המון ידע ולימוד. 

איזה כיף זה לראות בני נוער מתלהבים, אמיתיים, מתחברים לכוחות האלה שיש להם בתמימות ושמחה. אני מקווה שנזכה לראות את שאר הבנים שלנו לומדים שם.

תמהנו בעלי ואנוכי, אם אי אפשר היה לשלוח את צוות הישיבה ללמד את השיטות שלהם בכל הארץ. שעוד ישיבות יהיו כאלה. הגענו למסקנה שזה די בלתי אפשרי. הישיבה זה הם, קשה לי לראות מישהו אחר מצליח לשחזר את זה.