חמודה, אל תגעי בג’וק המת

כבר בשבוע שעבר אמרתי לעצמי שברגע שכולם ייצאו מהבית וילכו למקומותיהם, אני אשב ואכתוב פוסט קטן...איפה. היו לי מיליון דברים דחופים אחרים לעשות (למשל להזכר סוף סוף לקנות את ספרי הלימוד. בושה וחרפה),  ועבודות שלא סבלו דיחוי ועוד כהנה וכהנה. אבל עכשיו הלחץ קצת ירד, ולא יאומן - החלטתי לעדכן את ידידיי משכבר הימים שבוודאי לא ישנים בלילה כבר כמה חדשים מרוב דאגה לשלומי, ולספר לכם מה העניינים.

ובלי סקירה קלה של הנפשות הפועלות ומה קורה איתם השנה אי אפשר:

אז הסטודנט מתחיל שנה שנייה מחשבים במוסד מכובד להשכלה גבוהה. לוקח את העסק בקלילות, למזלו יש לו ראש לא רע.

הסטודנטית מתחילה שנה שלישית באותו מוסד מכובד, פקולטה אחרת ריאלית להחריד. עסוקה עד מעל הראש בעבודות/פעילות ציבורית/לימודים, אבל רק בדברים טובים (: הייתי שמחה לראות אותה מגיעה קצת יותר הביתה.

המתכנת שלי בישיבת הסדר, מתגייס בעז"ה במרץ. (שיהיה שקט בבקשה...)

הסופרת - שמיניסטית.

הפרימדונה - יצאה לי מהבית ועברה לפנימייה. והיא רק בכיתה ט'! אף פעם בת לא יצאה לי מהבית בגיל כזה, אבל היא כל-כך רצתה. היא טיפוס מאוד חברתי, וביישוב שלנו יש רק עוד בת אחת בשכבת הגיל שלה...אז יש לה חברות מעל ומתחת, אבל היא בראש של לחגוג יום ולילה עם חבורת בנות עליזות, אז לא יכולתי לעמוד בפניה, והרשיתי לה. אולפנה מכובדת ומאוד ותיקה, אני מקווה שזה יעשה לה טוב.

הגנרל אוטוטו בר מצווה! מיד אחרי החגים. הזמנו שבת למשפחה בצפון הרחוק (שיהיה שקט בבקשה...) ואנחנו עדיין מתנהלים לנו לאיטנו בכל ההכנות האחרות.

בייגלה התחיל כיתה ה' - ומצליח להשאר ג'נטלמן מצחיק כשהיה.

ושפיץ? עלה לכיתה א'. קטנצ'יק כזה  וחכמצ'יק כזה, מקווה שיהיה לו שם מה לעשות.

ותותי שלי בטרום טרום - גברת מכנרת ובובונת מתוקה. יודעת לתאר ולספר בפרוטרוט כל מה שקורה, כועסת בצורה מצחיקה נורא, וגדלה בעלי עין הרע בקצב לא מוכר לגמרי במשפחתנו הקומפקטית. זה ממש מצחיק אותי. בחיים לא היה לי ילד שהיה בין הגבוהים בשכבה, ופתאום מספר תשע, ועוד בת, יוצאת כזאת בומבילה (: מספר הנעליים שלה קטן משל שפיץ רק במידה אחת (ויש בינהם שלוש שנים), והראש שלה יותר גדול משלו. אני קצת חוששת מהרגע שהיא תעבור אותו בגובה, אבל אין יותר מדי מה לעשות ...

יומן כתיבה

אני ברוך ה' הצלחתי למצוא קצת עבודה פה ושם - כותבת טורים וספורים ותסריטים, עבדתי קצת כעורכת תוכן באחד האתרים, קטלגתי להם 352 תכניות,(שצפיתי בכולם!) וכרגע אני מתחילה לערוך עיתון אינטרנטי לילדים. חוץ מזה, מישהו עם חברה שעושה סרטוני בר מצווה בקש ממני לכתוב תסריט, אז כתבתי. (הרבה יותר משתלם לעבוד בשוק פרטי, אין ספק) ואני מוכרחה לספר לכם משהו נורא מצחיק על זה.

התסריט שכתבתי היה על ילדה ג'ינג'ית בשם אור. אף פעם לא פגשתי אותה, אבל קיבלתי את כל הנתונים המשפחתיים, ולפי זה כתבתי. המשפחה רצו שכל הסרט ידבר על האור, אז עשינו ספור על כך שהיא צריכה לעבור ממקום למקום ולאסוף כל מיני דברים שקשורים לאור, כדי שסבתא שלה תוכל לתקן את שמלת בת המצווה שנקרעה (כל עוד האור דולק אפשר לתקן...). אז היא היתה אמורה להסתובב עם 'תיק האור', וללכת בין השאר לחנות כלי בית ששם אבא שלה עובד במחלקת הנורות...ובאנימציה היו אמורים לחבר גם גחלילית מדברת בשם אוריאנה שמלווה אותה. לא משנה.

בקיצור - בוקר אחד נסעתי לפתח תקווה לקנות מכשירי כתיבה. אני מגיעה לשם אולי פעם בשלוש שנים. והנה אני יוצאת מהחנות, ומולי אני רואה ילדה קטנה וג'ינג'ית, שמישהו מצלם אותו במצלמת וידאו, ובידה תיק שכתוב עליו 'תיק האור'. והיא עומדת בדיוק מחוץ לחנות כלי הבית...קרה לכם פעם שראיתם משהו מול העיניים והתקשיתם להאמין שזה מה שאתם רואים? ניגשתי אליה ואל המעסיק שלי (שמעולם לא פגשתי אותו...) והצגתי את עצמי. "אני כתבתי לך את התסריט לבת מצווה. אני כבר מרגישה שאני מכירה אותך טוב!" אמרתי לאור, וזכיתי לחיוך קטן. אח"כ המעסיק גם דחף לי את הצ'ק ליד באותה הזדמנות "יחסוך לי לשלוח לך בדואר...". זה היה כל-כך מצחיק! מה הסיכוי הסטטיסטי שאני אגיע למקום הזה בדיוק כשמצלמים את הסצנה שכתבתי לה, אה? אפסי לגמרי, הייתי אומרת. אבל עובדה.

טוב, זהו לעכשיו, חבריי. אני אנצל את ההזדמנות לאחל לכולכם חג שמח, שנה טובה ומבורכת לכם, ולמשפחה, ולכל ישראל! רואים שלא שכחתי אתכם?