תל אביב.
פעם גרתי שם.
לא כזה מזמן, לפני שנה וחצי.
הייתי הולכת למוסד כמעט בכל שבוע.
לרוק באר. לסטארסקי. לפעמים סתם לפאבים בפלורנטין.
והיה אדיר. ונורא לפעמים. ולא בריא בכלל. אבל אדיר.
תקופה נהדרת. שאני תמיד ידעת שתיגמר בסופו של דבר אבל איכשהו זה רק עשה את זה להרבה יותר אדיר. כי צריך להנות כמה שיותר כל עוד אפשר.
ואז עזבתי.
ועברתי לטכניון. ובהתחלה ניסיתי לבוא כל שבועיים. כמה שאני רק יכולה. כי לימודים זה לא חשוב. מה שהיה אז הוא חשוב.
ואז עבר סמסטר. ועוד סמסטר. והסמסטר הזה אני היתי אולי פעמיים שם.
בקושי פעם בחודש.
ומה יהיה בעוד סמסטר?
ובעוד שנה?
המוסד נסגר אתמול. (כאילו הליין שהיית הולכת אליו)
הייתה מסיבה אדירה. מוזיקה מוצלחת. אנשים מוזרים. אלכוהול. כמו שרק המוסד יכול להיות.
כי האווירה של המוסד לא ממש קיימת במקומות אחרים.
למרות שהיו יותר מדי קטינים בכלמקום. היה טוב
ועכשיו.
הכל מרגיש כאילו היה סיום. של תקופה. שם חיים. של מי שהייתי.
אתמול.
אני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. לא הייתה לי בחירה או ברירה או משהו.
אבל משהו בי מת כל פעם שאני עושה את זה. כאילו אני רוצחת את אולגה הישנה והאדירה והנהדרת (התלהבותיתר רגעית מעצמי) שאנשים אהבו פעם.
כאילו אני עושה בדיוק את מה שהיא לא הייתה עושה.
וככה אני דוחפת אותה עוד מדרגה לתהום הנצחי.
ואנשים משתנים. וזמנים משתנים. ואין ברירה אלא לזוז עם השינוי הזה.ולנסות לקבל אותו.
וגם אני. אני בחיפה. אני עובדת. מנסה ללמוד. אני בקושי שותה או יוצאת בימינו. יש לי חבר. אני יושבת בבית ביום שבת בערב, כשאני מרגישה חרא במקום לצאת ולשתות איפהשהו.
אבל כשאני בתל אביב. זה כאילו מעולם לא עזבתי. זה כאילו כל פעם אני חוזרת שנה וחצי אחורה.
ואני רוצה בצורה נואשת להיות שם. אז. כשהכל היה אפשרי ופתוח.
ואני רק בת 23. עוד מעט 24. אז למה יש לי את ההרגשה שהכל כבר אבוד?
ובוזמנית שאני פשוט לא יודעת מה לעשות.
חשבתי שכל המשברי זהות נגמרים מזמן.
ואני מפחדת. אני מפחדת להישכח.
להעלם.
אני מפחדת שאף אחד לא יאהב אותי יותר.
שהרבה אנשים שהיה ממש אכפת לי מהם יעברו הלאה.
ימשיכו עם חייהם.
ואני אשאר אבודה. ולבד.
אני לא טובה עם שינויים.
ואני לא טובה עם החלטות.
וכרגע אני מרגישה שאני לא טובה עם שום דבר.
אני רק רוצה שכל יישאר כמו שהוא וגם יתקדם הלאה לטובתי.
אני רוצה הכל ועוד מעבר לזה.
וזה לא אפשרי.
ואני כבר עכשיו מפחדת מהרגע שבו המציאות תדפוק לי על הדלת. ולא תהיה לי ברירה אלא לפתוח אותה.
יש דברים שלא משתנים.
ויש דברים שאני לעולם לא הייתי רוצה שישתנו.
או שלפחות גם אני אשתנה ביחד איתם.
אני מקווה שזה יקרה.
אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב.