5 חודשים מאז שהייתי פה.

ואפילו לא באמת חשבתי על להיות בזמן הזה.

הייתי בטוחה שעברו שנים עד שראיתי את הפוסט האחרון והבנתי שבעצם עבר פחות.

אבל איכשהו זה עדין מרגיש ככה כמו שנים.

אני כבר לאדעת איך לכתוב פה.

זה כמו עם אנשים. אם אתה רואה מישהו כל יום תמיד יש לך מלא דברים לדבר עליהם. ואם אתה לא רואה מישהו הרבה זמן אז איכשהו אתה מצליח לדחוס את כל מה שקרה בינתיים בכמה דקות ואז כאילו כבר נגמר לך כל הדברים להגיד. כי זה לא ממש רלוונטי יותר.

אז ככה זה פה.

פעם אני זוכרת שהיתי לוקחת מן הפסקות מהבלוג. כי היה נמאס לי עם לחלוק את חיי עם אנשים.

ועכשיו אני סוגשל מרגישה שאני צריכה תא שוב אבל אני לאדעת איך לעשות אתזה יותר.

i'm too old for this shit...

זה די מתאר את הרגשתי כרגע.

רק התקופות מבחנים האלה מביאות אותי לכאן.

עושים הכל כדי לא ללמוד לא?

צריך להתחיל לחפש דירה.

ואין לי כוח.

אני פשוט רוצה להישאר בבית (בכרמיאל) ולא לעשות כלום.

אבל אני לא יכולה.

או שיש עבודה. או שצריך ללכת ללמוד. 

אני צריכה חופש מהכל.

אני מרגישה שאני נגמרת ככה.

אני צריכה עוד משהו מהחיים.

אני רק לא צליחה לחשוב מה....

אני עדין לא מאמינה שאפשר להרגיש אבודה בעולם כשאני בטכניון ועובדת בגיל 24.

אני בת ה-16 שהיא פה היכנשהו בארכיון בטח הייתה די מאוכזבת מזה P=

מבני קוראת לי.

אולי אחזור שוב יום אחד.

ואדבר על דברים אקטואליים יותר. כמו אנשם שמעלים את עצמם באש. או חרדים שלא רוצים להתגייס.

בינתיים.

אני יכולה לחיות בבועה הקטנה שלי ולהתעלם מהכל. לפחות לכמה זמן.