אז הצורך להרוס לעצמי הכל עדין קיים ונושם לו שם.

ואני עדין מתנהגת כמו ילדה קטנה.

שנעלבת שלא מזמינים אותי לשומקום

בלי להבין שאפחד לא באמת צריך אותי יותר, אז אני צריכה להתחיל להגיע לבד.

ועכישו אני יוצאת עוד יותר טיפשה.

old habbits die hard...

תקופות ממש מוצלחות נעלמות מהר מדי.

ואז מגיע השלב של התקופות המוצלחות הרבה פחות.

ואני שוב מרגישה שאין לי את המקום שלי.

ואני מפחדת לתלות יותר מדי במקום אחד

כי אחרת אני אשאר לגמריי לבד.

אבל זה לא נראה שיש הרבה ברירות.

כי אני לא מוצלחת לאחרונה.

ואנשים לא אוהבים אנשים לא מוצלחים.

ואני לא מצליחה ללשוט בזה.

שאני מתעצבנת.

שאני לא נחמדה.

ואני לא רואה סיבה שיקראו לי למקומות. אני לא בדיוק האדם המשעשע בעולם.

ולכולם יש את החברים שלהם.

ולי כבר אין את המקום שלי.

וכבר כנראה מאוחר מדי.

אני מניהח שאני צריכה להיות שמחה שהיה לי מה לעשות עד עכשיו.

אני פשוט מרגישה לא שייכת לשומקום שוב.

כאילו אני צירכה לחיות מחדש את ימי התיכון שלי.

אני בת פאקינג 23.

ואני מרגישה קצת לבד בעולם.

שכמעט כולם נטשו אותי ואפחד לא אוהב אותי יותר.

כי אני כלכך נוראית שלא מגיע לי שאנשים יאהבו אותי.

כה זה נשמע מגוחך גמליט כשאני קוראת את זה.

זה מוזר להרגיש כאילו לאפחד לא אכפת יותר מהקיום שלי.

ושלאפחד לא אמת אכפתאם אני אעלב.

או אם אני לא אהיה שם.

מוזר.

טוב נו אולי כדאי שאני אתחיל להתרגל.

ואמצא לי תחביבים.

או חתול.

או אמשיך לראות 100 בנות כי זה מה שאנשים חסרי חיים עושים בערבים כשאין להם שומדבר אחר לעשות כי הם דרמה קווינז טיפשות.

יאפ.