" אין להעתיק "

עריכה 1:

13:25=

היי,

לכל הגולשים ולכל אלה שנכנסו ויצאו, וכו'

הפרקים עדיין בעיצומם וב- 4\25 ייצא פרק 3..

לכולם:  שווה מאוד להיות מנויים! למה?

כי מנויים מקבלים מהר יותר את הפרקים למייל..

וגם כי זה חשוב D:

אפשר להעיר הערות לגבי הסיפור כי אני אתקן כל מה שתרצו...

ואני מבטיחה שלכל המגיבים אני אכנס לאתרים שלהם ואגיב ואכתוב מתי יגיע כל פרק.

זה כתובת הבלוג: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=629122

וזה מספר הבלוג: 629122

תודה לכולם.. ונ.ב אפשר להחליף שלטים השלט שלנו(בינתיים אין אז לשים את זה)

השלטים שלכם:

-

עריכה: 17:12 ד'ק

הסר למנויים נשלח

פרק 2 (שני)
ליאור הכניסה את ידה הרזה אל תוך הקופסא,
ומצאה תקליטור ישן..
היא לחצה שם על אחד מהכפתורים, ושמעה את סבה חזי,
הוא אומר: "ליאור, לאחרונה לא ביקרתי, רני בבית חולים, לא רציתי להלחיץ, ואמרו שאני לוקח סיכון ממש קשה ושאני עומד למות, אז לפני שאמות, הקלטתי בתקליטור השמעה ישן שמצאתי במחסן כשגרתי באה"רב לא מזמן, ואז שוב
חזרתי לארץ וחליתי קשה מאוד, עד לפעם האחרונה, סבא חזי"
לפני שהיא הספיקה ללחוץ על הכפתור: finish (סיום) צלצל פעמון חצות,
היא נרדמה על המיטה שבחדר עבודתו של סבא.
הלילה היה סיוט בשביל ליאור, ובחלומה:
"רופא, רופא, בדקתי אותו והמחשב מראה שהמצב מחמיר, ושהוא אלול למות כל רגע" אמרה האחות 1

"לא, לא" צעקה ליאור
אמה של ליאור נכנסה לחדרה, ושאלה אותה:
" מה קרה לך ליאורי? את מרגישה טוב? אני אלך להביא לך מד- חום" אמרה בדאגה..

וביינתיים, ליאור נפלה מהספה והתעלפה על הריצפה.......
אמה של ליאור חזרה לחדר וראתה את ביתה מעולפת בחדר העבודה של אבייה.
אמה של ליאור נלחצה וכבר כל המשפחה וכל החברים נאספו בחדר צפופים לייד שפופרת הטלפון שאחזה אמה של ליאור בייד..
טוק טוק טוק.. נשמעו דפיקות בדלת..
אחייה של ליאור, עומר פתח לרופא את הדלת.
כשנכנס לחדר העבודה אמר לכולם לפנות מקום והתיישב לייד הילדה המעולפת, ליאור.
"מה? היא תהיה בסדר?" שאלה אמה של ליאור
"כן, היא תהיה חודש בבית החולים, אל דאגה, אך צריך את האם שתשב שם כל יום עד שעה 10:00 בלילה מ- 7:00 בבוקר" אמר הרופא בבטחה..
"טוב, אני אשב איתה, תודה ד'ר ג'יימסון" אמרה האם בדאגה.
למחורת בבוקר, האמבולנס אסף ב- 6:00 בבוקר את האם ואת ליאור המעולפת לבית החולים..
האם רצה בדאגה אל האחות ו......

פרק ראשון

 " ליאור, תפתחי את החבילה" קרא עומר לעברה בעודו מוציא דבק סלוטייפ מהקרטון. " אל תנדנד לה, עומר, היא תפתח מתי שתרצה, מאוד קשה לה שסבא נפטר, קשה לכולנו, אוקי?" אמרה אמא. ליאור רצה לחדר העבודה הישן של סבא חזי, התיישבה על הכורסא של סבא מול שולחן העבודה שלו, על שולחן העבודה הייתה מונחת תמונה של סבם של ליאור ועומר מחזיק את ליאור עוד כשהייתה רק בת 10 חודשים. ליאור החלה לבכות שעות בחדר העבודה הסגור של סבא בקצה המסדרון. קולות מחרישים הגיעו מהסלון, השעון מראה על השעה 12:00 ליאור כבר נהייתה עייפה ונשכבה על הספה בחדרו. למכורת בבוקר, קרני שמש העירו על פנייה של ליאור הבוכה, ואמה נכנסה לחדר. " ליאור, צריך לקום, יש בית ספר היום, נגמר החופש הגדול" אמרה אמה בעודה מתיישבת על מיטתו של הסב האהוב. ליאור לא אמרה דבר, רק הנידה ראשה לשלילה ונשכבה על הספה. " ליאור, אני יודעת שלך הכי קשה, הרי היית מחוברת לסבא, אני יודעת את לא רוצה ללכת היום לבית הספר חמודה?" שאלה אמה של ליאור. אמה של ליאור ליטפה בלחייה הנופי דמעות. " ליאור חמודה, אני לוקחת את אחיך לבית הספר ואת אביך לעבודה היום אחזור מאוחר מהרגיל יש לי המון פגישות וישיבות". היא יצאה את הדלת וסגרה אותה בשקט. כאשר הבית התרוקן הלכה ליאור לחדרה, כדי לקחת את החבילה שסבא השאיר לה מהביקור האחרון אצלם בבית. היא נכנסה לחדר העבודה עם הקופסא, ליאור התיישבה על הכורסה והחלה לפתוח בעדינות את הדבק החזק שסגר את הקופסא. היא החלה לפתוח דבק סלוטייפ אחד אך ישר החזירה את חתיכת הסלוטייפ הזו למקומה. ואמרה לעצמה: " לא, לא, אפתח את החבילה, אני לא רוצה לזכור את סבא". היא נענעה את הקופסא שסבא נתן לה ונאנחה. " אולי, אולי דווקא כן כדי, שאפתח לראות מה הוא השאיר לי בפנים " אמרה בחשד... ליאור פתחה את החבילה ו... ( הכל ייתגלה בפרק הבא )