" אין להעתיק "

פרק ראשון

 " ליאור, תפתחי את החבילה" קרא עומר לעברה בעודו מוציא דבק סלוטייפ מהקרטון. " אל תנדנד לה, עומר, היא תפתח מתי שתרצה, מאוד קשה לה שסבא נפטר, קשה לכולנו, אוקי?" אמרה אמא. ליאור רצה לחדר העבודה הישן של סבא חזי, התיישבה על הכורסא של סבא מול שולחן העבודה שלו, על שולחן העבודה הייתה מונחת תמונה של סבם של ליאור ועומר מחזיק את ליאור עוד כשהייתה רק בת 10 חודשים. ליאור החלה לבכות שעות בחדר העבודה הסגור של סבא בקצה המסדרון. קולות מחרישים הגיעו מהסלון, השעון מראה על השעה 12:00 ליאור כבר נהייתה עייפה ונשכבה על הספה בחדרו. למכורת בבוקר, קרני שמש העירו על פנייה של ליאור הבוכה, ואמה נכנסה לחדר. " ליאור, צריך לקום, יש בית ספר היום, נגמר החופש הגדול" אמרה אמה בעודה מתיישבת על מיטתו של הסב האהוב. ליאור לא אמרה דבר, רק הנידה ראשה לשלילה ונשכבה על הספה. " ליאור, אני יודעת שלך הכי קשה, הרי היית מחוברת לסבא, אני יודעת את לא רוצה ללכת היום לבית הספר חמודה?" שאלה אמה של ליאור. אמה של ליאור ליטפה בלחייה הנופי דמעות. " ליאור חמודה, אני לוקחת את אחיך לבית הספר ואת אביך לעבודה היום אחזור מאוחר מהרגיל יש לי המון פגישות וישיבות". היא יצאה את הדלת וסגרה אותה בשקט. כאשר הבית התרוקן הלכה ליאור לחדרה, כדי לקחת את החבילה שסבא השאיר לה מהביקור האחרון אצלם בבית. היא נכנסה לחדר העבודה עם הקופסא, ליאור התיישבה על הכורסה והחלה לפתוח בעדינות את הדבק החזק שסגר את הקופסא. היא החלה לפתוח דבק סלוטייפ אחד אך ישר החזירה את חתיכת הסלוטייפ הזו למקומה. ואמרה לעצמה: " לא, לא, אפתח את החבילה, אני לא רוצה לזכור את סבא". היא נענעה את הקופסא שסבא נתן לה ונאנחה. " אולי, אולי דווקא כן כדי, שאפתח לראות מה הוא השאיר לי בפנים " אמרה בחשד... ליאור פתחה את החבילה ו... ( הכל ייתגלה בפרק הבא )