Have you seen my mind? I think I’’ve lost it...

תמיד חייתי ככה. במן הרגשה מוזרה כזאת ש..לא יודעת. שאני לא באמת חיה את החיים האלה. מן הרגשה נורא משונה כזאת שאין לי קשר לדברים. כאילו שהחיים מוקרנים מסביבי על קירות זכוכית אטומים, שכל מה שבחוץ לא נגיש ולא קשור עליי בכלל, שאין לי שום שליטה על מה שקורה שם. בכל המצבים הנעימים והלא נעימים שבהם אני נמצאת, תמיד יש לי מן הרגשה כזאת...שאני לא באמת שם. שאני רואה את הכל מהצד. ממקום אחר. לפעמים אני תופסת את עצמי ושואלת "של מי החיים האלה בכלל?"

אני אף פעם לא הרגשתי קשורה למשהו. אני לא חושבת שאני מיוחדת, חשובה, משמעותית, אני חושבת שאני דיי מודעת לעצמי ולחולשות שלי. אני יודעת שיש לי קורדינציה של שרפרף וכריזמה של אוגר סיבירי. אבל לפעמים פתאום אני מקבלת מן מכה חזקה כזאת, מאלה שמשאירות סימן כחול, אבל רק כמה ימים אחריי שמקבלים אותן. מן "תתעוררי! את חיה! אין לך שום דבר אחר! אין דרך חזרה, אין לאן לברוח! אלו החיים וזהו!" אבל מכות, כמו מכות, שום דבר לא כואב לך עד שאתה מקבל אותן, ואז כשהן שוכחות אתה שוב לא מודע למערכת העצבים שלך.

רוב הזמן אני לא מרגישה שייכת לחיים שלי, בטח שלא למה שמסביבי. אבל לפעמים כשאני חושבת קצת עם עצמי אני תוהה לגביי מה באמת אני חושבת. מה באמת אני רוצה. ואני פשוט לא יודעת. ואז פתאום אני שמה לב שאין שום קשר בין הצרכים של הגוף שלי לבין הצרכים של הראש שלי. אין שום חפיפה בין הדברים. אין לי קשר לכלום.

אז אקווריום הזכוכית שאני חיה בו תמיד היה סדוק טיפה. אבל לאחרונה יש משהו אחר. כאילו כל הסדקים מתחילים להתחבר אחד לשני, וכל תנועה שאני עושה משמיעה צליל צורם של ניפוץ ממשמש ובא. כאילו כל מהלך שלי יכול בן רגע לרסק הכל. לאחרונה הבריאות שלי מדרדרת מאוד, ואני מפתחת יותר ויותר חרדות, במקביל התלות שלי ברטלין גוברת, ובנוסף לכל יש עוד ועוד משימות שקופצות עליי במפתיע. הרבה דברים קורים. הרבה דברים לא טובים. הרבה דברים שמקשים עלי לנשום.

לבשתם פעם חולצת גולף? אלו החולצות האלה עם הצווארון הארוך. תמיד הרגשתי נורא נוח במחנק הזה של חתיכת בד שלא נותנת לי להשתחרר. באופן כללי, אני מוצאת הרבה נחמה בדברים החונקים קצת האלה. כמו לישון עם המון בובות במיטה, או ללבוש בגדים ארוכים. החנק והצפיפות הזאת זה הרגע שאני מרגישה קצת חיה. ממש קצת. אבל מספיק. אבל כשלוחצים על כוס זכוכית ממש חזק היא נשברת, ונפצעים.

המצב לא טוב. לא מזמן חברים של ההורים שלי התחילו תהליך של גירושין, וזה, בנוסף לבעיות שאני גורמת, יוצר לא מעט מתחים בבית. בנוסף, אנשים מסויימים פשוט הולכים. כי נמאס להם ממני. ובצדק, גם לי נמאס ממני. והזמן שלי פשוט ממשיך לעבור, והוא הולך ומתקצר, ותכף אני צריכה להגיש עבודה, ועוד שניה חופש של נצח יגמר לי מוקדם מידי בלי שאספיק לעשות את כל המטלות שלי, שלא לדבר על מה שרציתי לעשות. והכל פשוט מתפרק לי מול העיינים.

רצפת הזכוכית הדקה עליה עמדתי מחזיקה אותי בקושי, ועכשיו דפנות האקווריום שלי מתנפצים באכזריות צורמת לנגד עייני וחושפים את כל מה שבחוץ, אבל מבפנים. בלי שום דבר שיגן עליי. אף אחד כבר לא יציל אותי. והעולם שלי פשוט קורס מעליי, ובקרוב שום דבר לא ישאר לתמוך בי מתחת לרגליים הכואבות שלי. בקרוב אני אפול. ואני רואה את כל העולם שלי נהרס ונעלם לי, את כל מה שיקר לי הופך ללא יותר מזיכרון אומלל, את גחלת התקוה שלי הולכת ודואכת, את הכל מחשיך, קופא ונעלם.

ואני פשוט לא מרגישה חלק מזה.

ברכות, קוראים(קוראת, היי ניצן) נכבדים ברחביי ישראבלוג. הנה מתחיל לו עוד פוסט פילוסופי-פסיכולוגי משהו.

סטטיסטיקה

הנה נתון מפתיע שקראתי פעם. מי שמכיר את הסקר שהוכיח שנשים נשואות חיות יותר מנשים רווקות וגברים רווקים חיים יותר מגברים נשואים יזהה את הסגנון. מחקר מוזר שאיזה מדען משועמם החליט שממש חיוני לבצע (כי הריי אין שום דבר יותר חשוב שהמדע יכול לפתור) מראה שמרוקאים מאושרים יותר מפולנים אבל חיים פחות, פולנים לעומת זאת, בריאים יותר וחיים יותר. את רוב האנשים יפתיע מאוד שדווקא הפולנים הם בריאים יותר, אבל למען האמת, אותי זה ממש לא מפתיע. ויותר מזה, אני גם חושבת שהמחקר הזה לא מדוייק, שכן פולנים הם גם יותר מאושרים (הם פשוט לא מספרים לכם את זה). ומיד אסביר לכם איך הגעתי לזה.

מחקרים מראים

אם היו צריכים לעשות מחקר כדיי לדעת שילדים לא אוהבים לקום בבוקר וללכת לבית הספר, אז כל אחד יכול להיות מדען ולעשות מחקר מפוצץ. ואם כולם יכולים, גם אני יכולה. אז גם אני עשיתי מחקר (שערך לא יותר משש וחצי דקות) מעמיק ביותר. קבלו:

1. אטום - יחידת הבניה הבסיסית הקטנה ביותר וכל דבר מורכב מאטומים
2. מרבית האטום היא ריק (וואקום)
3. מ-1 ו-2 נובע=> מרבית היקום הוא ריק
4. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה
5. מ-4 נובע=>יש חצי כוס מלאה
6. 5=>החצי השני ריק
7. נמלא את הכוס עד הסוף - בניית עזר
8. 7=>אין חצי כוס ריקה
9. 3+7=>מרבית הכוס המלאה ריקה
10. הכוס המלאה = מטאפורה לטוב בחיים
11. 10+9=> מרבית הדברים הטובים בחיים ריקים
12. בחצי הכוס הריקה אין כלום (נתון)
13. 12+11=> בכל דבר יש יותר כלום ממשהו מ.ש.ל

עכשיו בשפה של פשוטיי עם: נגיד שיש מישהו שגר בישראל שנורא אוהב להיות בפריז. הוא צריך לחפש את האושר שלו בפריז. אבל רוב הזמן הוא לא יכול להיות בפריז. כלומר רוב הזמן הוא לא מאושר. אבל, אם הוא גר בלוד והוא נורא אוהב לגור בלוד, אז הוא לא צריך לחפש את האושר שלו בשום מקום, כי הלוד נמצא מסביבו כל הזמן.

כי בכל דבר טוב אפשר למצוא משהו רע בלי בעיה, אבל מאוד קשה למצוא דברים טובים בדברים ממש רעים. אז אם במקום להנות מדברים טובים תהנו מדברים רעים, האושר שלכם יהיה הרבה יותר נגיש!

ועכשיו לפי תורת המשחקים

עכשיו נצייר טבלה שמוכיחה את הטענה שלי.

            |רוצים שיהיה רע              | רוצים שיהיה טוב

יהיה רע  |מרוויחים:אושר                | מפסידים:באסה

יהיה טוב |מרוויחים:ראה הוכחה הנ"ל | מרוויחים:אושר

כמו שאתם רואים, בשניי המקרים מי שרוצה שיהיה רע מרוויח, אבל מי שרוצה שיהיה טוב מרוויח רק באחד מהם.

ועוד על פולנים

אם עדיין לא השתכנעתם שכל זה הגיוני לגמריי, תתבאסו לגלות שגם אתם בעצמכם פולנים. בניגוד לדעה הרווחת, אחוז הפולנים בעולם לא שווה למספר הפולנים בפולין, אלא שואף ל-100%. מי מכם לא אוהב מדי פעם בפעם להתעלל במצפון של ההורים שלו? מי לא אוהב להרגיש מסכן מדיי פעם? מי לא מוצא נחמה במחשבה שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות?

וגם להנאה באומללות יש לי הסבר. אבל את זה בפוסט אחר.

ושיהיה לכם יום מקסים

אז בוקר טוב בלוגרים חובביי השעות הקטנות של היום שכמוכם.

אל תראו אותי ככה, מאחוריי החזית האימתנית והגסה שלי מתחבאת נפש פגיעה ועדינה שלא אוהבת שמש שזורחת (או ששוקעת. או שסתם עומדת באמצע השמים ועושה לי חם.). אני ממש לא בחורה של בוקר.

זה קצת מוזר שילדה אנטי-בוקרית שכמותי משקימה קום ותחילה לשחק טריקסטרס בשעה שש וחצי בבוקר כשכל הציפורים עוד ישנות ובתרם חירבנו על ראשייהם של עוברים ושבים, אבל שתדעו לכם שאת הבקרים של החופש הגדול אני עוד יותר שונאת מהבקרים של שנת הלימודים.

בוקר חול, בוקר בוץ

השנה שלי רצופת אסונות. תירוצים כמו "אני לא מרגישה טוב", "היום לא יום חשוב" או "חטפו אותי חייזרים" לא באים בחשבון, כי גם אם העולם ישרף אני עדיין אלך לבית הספר. זה פשוט יהיה לי מאוד קשה.

אז אני פותחת בוקר יום לימודים בשעה שש וחצי. וחוזרת לישון. אז השעון המעורר מעיר אותי ברבע לשבע. ושוב לישון. בשבע אמא שלי כבר צועקת עליי. מסכימה איתה, אני נורא מעצבנת (רוב הזמן. בשאר אני ממש בלתי נסבלת).

עד לפניי כמה שנים, כשעוד הייתה לי קייבה ולא היה לי אולכוס, לא יצאתי מהמיטה בלי שוקו. עכשיו אני עדיין צריכה שוקו, כי לכו תקחו רטלין עם מים (מקיאים את זה). בסביבות שבע ועשרה אני מגיעה למטבח ולוקחת כדורים (את כולם ביחד. ביום רגיל - חמישה. ויטמינים, רטלין, קונצרטה, אקמול ואומגה 3. ביום קיצוני זה יכול להגיע לשישה עד שבעה כדורים. אבל אני שוקלת להפסיק עם האקמול כי הוא לא עובד יותר.) אחריי מאמץ קל אני מתלבשת ומאכילה את הכלב המלאך רוצח החתולים שלי יוגי (שזה חבל, גם חתולים אני אוהבת) ואז מתחיל חיפוש חפצים. שזה החלק הפחות או יותר הכי מעצבן של הבוקר. אני עוד חצי מתה עם חשק עז להקיא את הכדורים ובלי חשק לחיות, חסרה לי נעל אחת, המשקפיים אבדו ואת התיק בטח השארתי איפה שהוא בשבט האינדיאני שביקרתי אתמול, ואלוהים יודע מה לעזאזל עשיתי עם המסרק. אכן, תמונות קשות. בסביבות שבע וחצי אני כבר מוכנה, ואז אני קרועה ביני לבין עצמי: האם למחשב אלך, או שמא למיטה אפנה? (מסדינים באתי ולסדינים אשוב)

כשאני כבר מגיעה לבית הספר, אני מתיישבת במקומי עם ספר ומנסה להתאושש מצרחות הבוקר של אמא שלי, העצבים של אבא שלי, הקיום של אחותי, ההפגנות נגד החניון בירושליים, העובדה שסשה לא התחברה למסנג'ר, והפינגווין שמת השבוע.

ולמה לעזאזל אני לא יכולה לקום בשעות סבירות? נגיד שתיים בצהריים?

עוד משהו מאוד לא מגניב בי, אדם רגיל אמור לישון כשמונה שעות בלילה, שזה בעצם 56 שעות בשבוע. אני הולכת לישון בסביבות השעה 12, ונרדמת בסביבות שתיים בלילה. ביום חול אני קמה בשבע, אז זה 5 שעות. בחופש הגדול לעומת זאת, משהו במוח שלי מתעקש להקדים את הזריחה ואני קמה בארבע וחצי. זה יוצא בערך שעתיים וחצי ללילה. שזה בערך 17 וחצי שעות בשבוע. וגם בלילה הבא אני נרדמת מאוחר וקמה מוקדם. נשאלת השאלה: מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם עצמי בשאר 21 וחצי שעות היום? והבוקר זה הזמן הכי קשה.

למה? מאוד פשוט. כי עד בערך השעה עשר אני עדיין עייפה. רק שלחזור לישון זה לא משהו שיש ביכולתי לבצע, שכן אי היכולת להרדם אחריי שכבר קמתי הינה מגיפה שאני מאמינה שיום אחד תשלוט בכל אחד ואחד מאיתנו, והיא מקוננת בי כבר זמן רב. עד שאני עוברת את שניי הצעדים המיגעים בין המיטה שלי לבין המחשב שלי (חשוב לציין שבניגוד לחדר של אחותי, החדר שלי צר להחריד. לפחות הבלגאן עושה אותו גדול יותר.) אני כבר עייפה מידיי בשביל להתיישב, ועד שאני כבר חוזרת למיטה אני מתחרטת על זה. אני גם יודעת שאני צריכה לאכול, פשוט אני קמה בחילה נוראית כזאת ואני פשוט לא יכולה לאכול.

עוד בעיה, מי שקם מדיי פעם בשעות הקטנות של הלילה יודע שגם בחופש הגדול הרשימה של האנשים המחוברים במסנג'ר עלולה להימצא צחיחה ונטושה יותר מהמדבריות בצפון מזרח קירגונזיה הדרום מערבית. אז אין לי עם מי לדבר. ואני גם עייפה מידיי בשביל להקליד. בסביבות שמונה אני כבר מכירה בזה שאין לי שום דרך לשרוף עוד כמה שעות ביום ולחזור לישון, ואני הולכת לראות טלויזיה. אבל אני לא רואה טלויזיה, אז אני חוזרת למחשב ומשחקת בטריקסטרס. שגם שם אף אחד לא מחובר. ואני לבד. שזה חבל. וזה גם מבאס.

ואז הגיעה הזמן לבדוק מה קורה בבלוג שלי. ולגלות שהוא שוב ריק, ששוב לא כתבתי, ששוב אף אחד לא נכנס, וששוב כואב לי הראש.

אז הייתי ממשיכה לכתוב עוד שעות, אבל אני יודעת שאף אחד גם ככה לא קורא את זה.

אז להתראות~

(תגיבו או שארצח אתכם)