"אלו הם מימי חיי"
"אלו הם מימי חיי"-ז'אנר:רומטיקה והשרדות החיים האמיתיים... |
| 4/2009
פרק 1
פרק 1
קרני השמש סינורו אותי וגרמו לי לפתוח את עיניי באטיות..
קמתי מהמיטה בזהירות ולפתע זרם של קור תקף אותי..
"אהההההההה" צרחתי,קפצתי אל תוך המיטה וצללתי בין הסדינים כשאני עדין מכוסה בעור ברווז.
"מה קרה?!" אימי נבהלה ונכנסה אל תוך החדר
"קר לי!" אמרתי לה בעיניים קרועות לרווחה
"בגלל זה הבהלת אותי כל כך?!" כעסה והסתכלה עליי בעיניים רצחניות
המראה היה כל כך מצחיק שלא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק בקול רם
"את חושבת שזה מצחיק לגרום לאמא שלך התקף לב?!" אמרה ולפתע משכה את השמיכה וגרמה לי לצווח בקולי קולות ולהתקפל לתנוחת עובר.
"עכשיו נראה מי צוחק אחרון" אמרה בחיוך זדוני ויצאה מהחדר בעודי רועדת מקור...
"ממש אמא מקסימה" מלמלתי לעצמי ונכנסתי אל תוך האמבטיה ברגליים יחפות...
_______________________________________________________________
הלכתי לכיוון המטבח וריח של פנקייקים מילא את האוויר..
"אההה,תודה אמא" אמרתי ובאתי לקחת לעצמי את הפנקייקים, אך אימי חטפה אותם לעצמה.
"מה?למה?!" הבטתי בה כלא מבינה
"זה לא יעזור לך,לא מגיע לך היום!" אמרה וסובבה את הראש
"בבקשה אמא זה היום הראשון שלי בבית הספר" אמרתי לה והבטתי בה בעיניי כלב שתמיד גרמו לה לוותר בסוף
היא הסתכלה עלי בחשדנות "טוב, אבל זו הפעם האחרונה שאני מוותרת לך" מלמלה מתחת לאפה...
הסתכלתי בשעון "אוי,שיט אני מאחרת" נבהלתי ולבשתי במהירות ג'ינס קרוע,גופיה ועליה חולצת טי שרט רגילה שגזרתי ובזמן שנעלתי את האדידס שלי עשיתי קוקו גבוה מרושל ויצאתי מהבית בריצה...
שמעתי מוזיקה באיפוד הקטן והכסוף שלי והבטתי ברחובות בעניין, זה היה היום החמישי שלי בעיר...
לפתע נתקעתי במי שהוא והרגשתי כיצד אני נהדפת אחורה במהירות ונופלת על האספלט הגס בחוזקה.
"הי, תסתכלי לאן את הולכת!" אמרתי ולעיניי נתגלתה נערה בגילי.
"זה היה דווקא מרענן" אמרה בחיוך סובל בעודי עוזרת לה לקום.
"הי אני ג'ס" אמרה לי בחיוך "מצטערת,לא התכוונתי"
"זה בסדר,אני קלייר" אמרתי באדישות
"לאיזו תיכון את?"
"בן צב"י"
"כיתה '?"
"כן"
היא הביטה בי בעניין ואני חיכיתי בקוצר רוח לדבריה
"בחיים לא ראיתי עיניים מיוחדות כאלה" אמרה והביטה בעיניי במבט חודר
"מיוחדות?אני הייתי הולכת יותר על מוזרות" אמרתי בזלזול
"לא, זה לא מה שהתכוונתי, את לא הבנת אותי א..."
"זה בסדר, אין צורך להרחיב" מלמלתי בקרירות והתחלתי ללכת והיא מיהרה להשיג את עקבותיי ....
הלכנו בדממה לאורך כל הדרך ונכנסנו אל תוך בית הספר...
לפתע קבוצת בנות נופפה לה.
"אני צריכה ללכת, ניפגש אחר כך" אמרה לי במהירות בחיוך מתנצל ונבלעה אל תוך ההמון...
אלפי תלמידים הקיפו את המקום מכל צד והרגשתי כיצד מבטיהם דוקרים אותי כסכין חדה מכל צדדי..
לא עברה דקה ולשמחתי הצלצול לא איחר ונשמתי לרווחה...
עד לפעם הבאה ~איזבלה~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
