כן... ללא ספק,, הקילוגרמים עלו ואולי אף חזרו למה שהיו בתחילת דרכי.
למספר הגבוה שאליו הגעתי אי פעם, הכבד ביותר.
48.
אני לא יודעת, אני לא בטוחה, כי בכלל לא נישקלתי.
אך אומר לכם דבר אחד בטוח בכמה שתירצו אחוזים:
אני מרגישה כמו לוויתן. אחד שמן וכבד.
והנה הוא שוב, מהתל בי. אותו מספר מחריד שממנו פחדתי כ'כ ודאגתי להיתרחק ממנו. 48
זה גרועעע! גרוע כ'כ. באלי לצרוח ולצעוק וליבכות אבל אין לי כוח לזה.
והאמת? אין לי כח לחשוב על להרזות. זה פשוט לא בראש שלי יותר, אני לא אותו אדם שיטחי ומשעממם ואולי אף דפוק,
שחושב על כמה ק"ג שהוא העלה, כמה הוא אכל וכו' וכו' ...
אני פשוט רוצה לצאת מהמחלה הזאת כבר, רוצה להפסיק לחשוב על אוכל!
הקאתי היום 4 אם לא יותר פעמים, ואחרי זה עוד אכלתי המון.
הימים האחרונים היו הימים המשמינים ביותר שניתן לתאר.
פשוט חסרת תקווה. חסרת אונים. אני מרגישה חסרת כל עזר.
למרות שזה לא נכון.
למרות שאני כן יכולה להפסיק את זה.
אני פשוט חלשה מידיי.
זה הכל.
חלשה.
פחדנית.
מפסידנית.
אה וכמובן, לא לשכוח, מעל כל זה אני בסך הכל חסרת ביטחון. הייתכן?
יש רגעים בחיים, שכל מה שרוצים זה פשוט לחזור אחורה בזמן ולתקן את כל מה שקרה מאותו רגע מסוים.
וכיוון שלא ניחנו בכוח שכזה, אנחנו מרגישים עלובים וחלשים ומנוצחים ומובסים.
וכך אני מרגישה ברגע זה ממש,
רוצה לקחת את הזמן אחורה לפחות 2 או 3 אחורה שנים ולנסות לתקן את כל מה שהלך לא כשורה.
אבל כשאני חושבת על זה בהיגיון:
ללא הטעויות וכל החוויות הלא נעימות ולפעמים אף נוראיות שעברתי לא הייתי לומדת ולא הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום.
לכן, אולי דברים באמת קורים עם סיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
