של אליס - סיפור בהמשכים

פרק שני

לאחר שג'ו תפס אותנו מתנשקים, הוא אמר, "הולך לא רע, אה, אח קטן?" בעודו מבטי בצ'ארלס.

צ'ארלס קילל.

"קנדי מבקשת עזרה עם הקניות." הוא אמר.

קודם כל, כדאי שאסביר מי זו קנדי, ובכן, היא האימא החורגת של צ'ארלס.

בסרטים, אם חוגרת תמיד צעירה, יפה, והסיבה היחידה שהיא התחתנה עם האבא העשיר וטוב הלב, היא כדי לגנוב את כספו. קנדי בת שלושים אפילו שהיא ניראת בת עשרים, ולמען האמת, אין לי שום מילה רעה להגיד עליה, היא פשוט נשמה טהורה, ואני רצינית. היא האדם היחיד שאני מכירה שקורא לי בשם חיבה. קנדי קוראת לכל מי שהיא מחבבת בשם חיבה. מבחינתה, אני אלי, צ'ארלס הוא צ'ארלי, סטיב הוא סטיבי, מייק הוא מייקי, ואביו של צ'ארלס, אדון בלק, הוא מותק. ובכן, זה אכן קצת מבחיל. אמא של צ'ארלס מתה לפני ארבע שנים בתאונת דרכים, וכעבור שנה אדון בלק התחתן בשנית עם קנדי, וסטיב הוא בעצם הבן שלה. קנדי היא בחורה בעלת שיער בלונדיני צבוע, אבל היא משנה תספורת כל שבוע בערך, יש לה מבנה גוף של נערה ואנרגיות של ילדה קטנה. היא דוגמנית ויש לה שם עולמי. כמו שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, היא אחת מאותם אנשים שקונים הרבה, ולכן סביר להניח שהם יצטרכו כמה וכמה אנשים כדי לסחוב את השקיות.

צ'ארלס קם בעצלתיים ואני אחריו, שנינו יצאנו מהבית והלכנו לחנייה, שם חנתה המכונית האדומה הספורטיבית של גברת בלק.

הבגאז' היה פתוח והיו בו המון שקיות, בדיוק כמו שציפינו. ג'ו לקח שלוש שקיות בכל יד, כך גם צ'ארלס.

כשקנדי ראתה שגם אני ניגשת לעזור, פניה אורו, "אלי מתוקה, את לא חייבת לעזור, שני הבנים מספיקים."

"אני בספק." פלטתי.

גברת בלק לא נעלבה, להיפך, היא צחקקה והגישה לי שקית אחת. חזרתי על עקבותיי לאורך השביל שמוביל אל בית משפחת בלק, ושמתי את השקית במקום, בחדר ההורים של צ'ארלס.

לאחר שכל אחד מאיתנו חזר לפחות ארבע פעמים, ג'ו הלך לחדר שלו, סביר להניח שהוא גולש באינטרנט בכדי להיכנס לאתרים אסורים, וקנדי הוציאה את המכשיר הסלולארי שלה והחלה לפטפט.

"אני מניחה שסיימנו להיום." אמרתי בחיוך.

"אלווה אותך הביתה." אמר צ'ארלס.

ידעתי שהוא בהחלט מעדיף לצאת ולא להישאר כלוא בבית בו כולם שקועים במכשירים האלקטרוניים שלהם, אז הנהנתי, ושנינו יצאנו לכיוון הבית שלי.

זה נחמד כשהחבר שלך גר שני רחובות ממך. מצד אחד, זה לא מאוד רחוק וכך את לא תתעצלי ללכת אליו, ומצד שני זה לא קרוב מדי, וככה אין כל טעם בליווי הביתה.

כאשר הגענו לכניסה לבית שלי, צ'ארלס הניח את ידיו על כתפי והביט אל תוך עיני, "אני אשמח עם נמשיך מאיפה שהפסקנו."

חייכתי אליו חיוך קורן, "גם אני."

הוא רכן אלי ונישק אותי. היינו ממשיכים ככה גם שעות, אבל לפתע החלון של הסלון, שהיה בדיוק מעלינו, נפתח במכה, שנינו נבהלנו ושוב הפיות שלנו ניתקו.

הבטתי למעלה בחרדה.

זאת הייתה אמא שלי. היא הביטה בנו, צ'ארלס עדיין אחז בי, והוא בטח אפילו לא שם לב שהוא ממשיך לעשות את זה.

היא הביטה בשנינו, והיה לי קשה להחליט עם הבעת הפנים שלה אומרת שהיא ראתה את הנשיקה או לא.

מובן שאמא שלי יודעת שצ'ארלס הוא חבר שלי, ואני לא חושבת שהיא מספיק תמימה לחשוב שאנחנו לא מתנשקים, אבל זה כל כך מביך עם אמא שלך תופסת אותך בעיצומו של מזמוז.

עוד לא סיפרתי לכם על המשפחה שלי. ובכן, אני בת יחידה למשפחה עמידה. עמידה מאוד. אבא שלי, רון היל, ראש העיר ובנוסף פוליטיקאי כבר איזה מליון שנה. הוא איש ממש נחמד. אבל זה פשוט נורא כמה שהוא לא מעודכן. הוא תמיד הולך בחליפות וזה ממש מפתיע לראות אותו לובש מכנס רגיל, שלא לדבר אפילו על ג'ינס. וזה מאוד לא מסתדר עם העובדה שאמא שלי היא אמא שלי.

ובכן, אמי היא דבורה היל, בטח שמעתם עליה. היא מעצבת אופנה מובילה לנערות ונשים. היא מעצבת הכול, הלבשה תחתונה, בגדי ים, שמלות ובגדים יומיומיים, אבל אני מקבלת בגד רק באירוע מיוחד, כלומר הבגדים היחידים פרי עיצובה של אמי שיש ברשותי הם שמלות ערב מעצבנות ומביכות, ולא אותם בגדים אופנתיים וקלילים שכל בית הספר שלי לובש. אין שום סיכוי שאלבש את אחת השמלות שאמא שלי עיצבה לאירוע שיכול להיות שיהיה בו מישהו מבית הספר. בחיים לא.

המשפחה שלי היא המשפחה העשירה בעיר, הבית שלנו הוא בין הבתים המפוארים בעיר ולפני ארבע שנים הוא זכה בפרס הבית היפה ביותר בארץ. שלא כמו כל ילדה אחרת בעולם, הדברים האלה הם לא יותר מעובדות מבחינתי. האמת שהעיצוב המפוצץ של פנים הבית מעצבן אותי, המטבח הכסוף עושה לי כאב ראש והסלון הענק ממש לא נוח מבחינתי. אסור לי להתלונן, יש ילדים עניים שהיו שמחים לקבל אפילו חצי ממה שיש לי, אבל אני רק אומרת. זה מביך להיות עשיר, ואני מדברת מניסיון.

בכל אופן, צ'ארלס נשק ללחיי, הביט אל כיוון אמי ואמר, "ערב טוב, גברת היל." הסתובב, והלך.

וכל מה שנותר לי לעשות היה להביט בו מתרחק.

הסתובבתי בתנועה נוקשה, פתחתי את דלת הכניסה, ואז חמקתי במהירות לחדר שלי ולא יצאתי משם עד הבוקר שאחרי.

אחד הדברים היותר מביכים בחיים שלי, והיו המון כאלה, אתם עוד תראו, קרה לפני חודשיים בערך, לפני שצ'ארלס ואני היינו חברים. כל הזמן פלרטטנו, בכל רגע שראינו אחד את השני. כזאת תקופה זאת הייתה. אז באותו המקרה, ישבתי בחדר המחשבים בבית הספר והעברתי עבודה בספרות לתוך הפלאפון שלי. צ'ארלס התיישב מול המחשב שלצידי, ופתח קובץ WORD. הוא הקליד משהו במהירות, ואז שלח להדפסה.

אני דאגתי להעמיד פנים שאני לא שמה לב, והוא בינתיים ניגש למדפסת היחידה בחדר וחיכה שהיא תסיים להדפיס. זה נהיה קצת קשה להתעלם ממנו כשהוא נעץ את הדף שהדפיס בין הרווחים שבמקלדת שלי.

הרמתי את שולי הדף וקראתי בקול רם את מה שכתוב.

"ילדה מגניבה, מספר הטלפון שלי הוא-" הבטתי במספרים שהיו על הדף, ואז בצ'ארלס שרכן מעלי, ואז שוב בדף, ושוב בצ'ארלס, מחכה שיגיד משהו, אבל הוא שתק.

הוצאתי את חיבור הUSB מהפלאפון שלי והקלדתי במהירות את המספר, ואחר כך שמרתי על השם 'צ'ארלס.'

לאחר מכן מבלי לחשוב יותר מדי, פתחתי קובץ חדש והקלדתי במהירות:

ילד מגניב, מספר הטלפון של הילדה המגניבה הוא:

הוא משך את הכיסא שהיה לצד המחשב שהשתמש בו קודם לידי, והתיישב עליו. צ'ארלס הוציא את הסלולארי שלו מכיס מכנסי התלבושת האחידה ושמר את המספר.

שנינו הבטנו זה בזה שוב, והתחלנו, באותו הזמן, לצחקק. ישבנו באמצע חדר המחשבים וצחקקנו כמו שני מצחקקים מקצועיים.

הצלצול לא מנע מאיתנו להמשיך לצחקק. גם כשחדר המחשבים התרוקן שנינו המשכנו להביט זה בזה, שמחים ומצחקקים.

"לכו מכאן." צווח מישהו מעלינו לפתע. הסתובבתי, זאת הייתה המנקה. היא נראתה עצבנית. גם אני הייתי עצבנית אילו הייתי מבלה את כל היום בניקיונות ואז מגלה לפתע שני צעירים מצחקקים באמצע חדר מחשבים ריק. אני לא מאשימה אותה.

בכל אופן, כל אחד מאיתנו הלך לכיתה שלו. אני מיהרתי לחדר המתמטיקה, אתם מבינים, המורה שלי, אדון בווארי למתמטיקה פשוט מרושע. איחרתי לשיעור שלו פעמיים ברצף, בבוקר, כשלא התעוררתי, ומאז משום מה הוא ממש שונא אותי.

הגעתי לכיתה חסרת נשימה, באמת שרצתי הכי מהר שיכלתי אפילו שאני שונאת לרוץ, בכל פעם שאני רצה אני נופלת או מחליקה או מועדת. אז רצתי, נכנסתי לכיתה, ובמבט הכי מתחנן שלי אמרתי, "אני מצטערת על האיחור, אדון בווארי."

"וכיצד תוכלי להצדיק אותו, העלמה היל?" הוא שאל בקול המרושע שלו.

"אני... הייתי צריכה להעביר עבודה לסלולארי שלי והמחשב עשה לי בעיות." אמרתי במהירות.

אדון בווארי צמצם את עיניו ברשעות אופיניות, "ריתוק לרבע שעה לאחר שעות הלימודים." הוא אמר.

נאנחתי ודידיתי למקומי לצד זואי. היא ישבה רגל על רגל ושמעה מוזיקה באייפוד שלה, האוזניות היו ברובן מתחת לחולצת בית הספר שלה, ומה שלא הוסתר על ידי החולצה כוסה על ידי השיער הארוך והכהה שלה.

"סאפ?" היא שאלה אותי.

"צ'ארלס, זה מה סאפ." לחשתי בעודי נועצת מבט נחוש באדון בווארי.

היא חייכה אלי, "אני מבינה. אין צורך לשום מילה נוספת."

"באמת שאין. אדון בווארי מעוצבן עלי מספיק." זעפתי.

כעבור חצי שעה של שיעמום בוער, הוצאתי את הסלולארי שלי, ובעודו מתחת לשולחן, התחלתי לסמס.

'מה קורה? אני בעיצומו של שיעור אלגברה סוער עם מר בווארי.'

שלחתי את ההודעה לצ'ארלס, והתגובה לא איחרה לבוא.

'מר בווארי? הוא לימד אותי שנה שעברה. משתתף בצערך. אני לומד יצירה ספרותית מרדימה.'

לפתע ראיתי יד גדולה מולי, מושכת את המכשיר הקטן מידי.

"אני חושב שלא תראי אותו עד חלוקת התעודות, העלמה היל." אמר מר בווארי ונראה כאילו הוא עומד לגרגר מרוב רשעות.

מילה אחת מאבא שלי והמכשיר חוזר אלי עוד הערב.

שתי מילים מאבא שלי ואדון בווארי מפוטר. כבר עשיתי משהו כזה פעם, ולא ראינו יותר את המורה ההיא מעולם. אבל אני לא אכזרית עד כדי כך. החלטתי שאחכה כמה ימים עד שאספר לאבא, קשים ככל שיהיו החיים ללא מכשיר סלולארי.

חיכיתי בדריכות עד סוף השיעור, ידעתי שצ'ארלס יבוא לחפש אותי מכיוון שלא עניתי לאסמס שהוא שלח, ולכן ברגע שנשמע הצלצול, הייתי הראשונה לצאת, אפילו שאני יושבת במרחק של חמש עשרה מטרים מהדלת.

רצתי לאורך המסדרון, ואז נעצרתי בפתאומיות.

"אליס!" מישהו צעק מאחורי.

הסתובבתי והבטתי בדמותו החסונה והגבוהה למדי של צ'ארלס, מתקדם לעברי, מחזיק כתמיד את התיק שלו רק על כתף אחת, והלב שלי התמלא בחמימות שקשה לתאר.

"הוא החרים לי את המכשיר." ידעתי מה הוא עומד לשאול, אז עניתי מייד.

"תני לי לנחש, את תראי אותו רק באסיפת ההורים הבאה." אמר צ'ארלס.

"בחלוקת תעודות." נאנחתי, "אבל אני אסדר שאבא יסדר שאקבל את המכשיר בקרוב."

"אז הכול בסדר." צ'ארלס היה גבוה ממני בעשר סנטימטרים לפחות, אז הוא נשען מעט מטה לכיווני, "בואי נבריז ונלך לקניון." הוא חייך את החיוך הכי ממיס שראיתי אי פעם, הניח זוג אצבעות על הסנטר שלי ונשק לשפתי, וכבר אז ידעתי שמה שלא יקרה, מה שלא יהיה, כל עוד אני איתו, אני אהיה בסדר...

"אני תמיד בעד." חייכתי אליו בחזרה. הוא כרך יד ידו סביבי והלכנו ביחד לחצר, כדי לקפוץ מעל הגדר בחברת ההיפים שהולכים לבקש סיגריות מעוברים ושבים בתחנה המרכזית, אבל אנחנו צעדנו לאט, בקצב שלנו, מסוחררים מאהבה.

וכאן נגמר הפרק השני.

מקווה לתגובות, כמה שיותר תגובות - ככה מהר יותר עולה הפרק הבא. מצטערת עם אני נשמעת סנובית או משהו כזה.

כל מי שרוצה להיות ברשימת הקבועים - רק תודיעו