הפעם הראשונה בה פגשתי את צ'ארלס?
אני זוכרת. הפעם הראשונה בה פגשתי את צ'ארלס הייתה לאחר ארוחת הצהריים, לפני משהו כמו שלושה חודשים, כשהתחילה השנה. אני וכמה חברות ישבנו בקפיטריה, כשפניתי לצאת וללכת לשיעור שלי, לבד, הוא ניגש אלי ואמר שחבר שלו, קוראים לו ניקולס, אמר לו שהייתי אדירה באותו היום, מוקדם יותר. ניקולס התכוון לשעה בה כל השכבה התכנסה באולם הכנסים לאסיפת עידוד. ישבתי עם אקווה, מרין וזואי, החבורה הרגילה, במקום שבו יושבים כל הבנים המופרעים, פשוט כי זה מקום גבוה ואין שם הרבה אנשים. במשך כל האסיפה זרקתי הערות ובדיחות על התסרוקת של אמנדה המנהלת, המעודדות והמורות. דיברתי אל החברות, ולא אל אף אחד אחר, אבל קלטתי פנים שמסתובבות אלי שוב ושוב בכל פעם, מקשיבים בכיליון עיניים. זה לא מנע ממני להמשיך, אני מניחה שהם די נהנו מהבדיחות. אני לא אוהבת לעמוד מול קהל, אבל משום מה הרגשתי מאוד טבעית כשסיפרתי את הבדיחות על המרות. צ'ארלס תפס לי את הכתף, הסתובבתי אחורנית וראיתי אותו עומד מולי. אני לא אגזים, לא, זה לא שפתאום הרגשתי שהוא האחד, זה לא שישר ברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא הגבר של חיי, זה לא שבשנייה שראיתי אותו ידעתי שאנחנו חייבים להיות ביחד, אבל בכל זאת, תלמיד כיתה י', גבוה, חסון, עם פנים יפות ושיער בדיוק כמו שאני אוהבת. אז הסתובבתי, הסתכלתי עליו, ולא אמרתי כלום. מה יכולתי להגיד?
אז הוא חייך, וסיפר לי שניקולס דקלם לו כמה מהבדיחות שלי, ושהוא רק רוצה להגיד שאני נשמעת ילדה ממש מגניבה. חייכתי אליו והרגשתי שאני חייבת להמשיך את השיחה, אני בדרך כלל לא מתחילה עם בנים, לא ידעתי למה עשיתי את זה, אבל פשוט המשכתי לפטפט.
שאלתי אותו באיזה כיתה הוא. הוא אמר לי שב-י'2. אמרתי לו שאני מכיתה ט'3. צ'ארלס היסס לרגע, ואז הסתובב והלך.
עוד באותו היום, באוטובוס, שוב ראיתי את צ'ארלס, באוטובוס.
הוא ישב מאחור, עם כל המופרעים, כשעליתי על האוטובוס והתיישבתי ליד אקווה, סול ומרין, הוא פתאום צעק "הנה הילדה המגניבה!" הסתכלתי עליו, והוא צחק. החברים שלו צעקו כל מני דברים, אבל את הדברים שהם צעקו אני משום מה לא זוכרת. החברות שלי ממש התרגשו, כאילו מישהו הרגע צעק "הנה הילדה המגניבה" לכל אחת מהם באופן אישי, אני שקעתי עמוק בכיסא.
הפגישה הבאה שלנו הייתה יומיים אחר כך, בקפיטריה. ישבתי לבד כי אקווה לא הגיעה, אני לא זוכרת למה לא ישבתי ליד שאר הבנות, אבל בכל מקרה ישבתי לבד ואכלתי את הסלט והמים הרגילים שלי, אתם יודעים, דיאטה (אל תגלו, אבל מייד אחרי זה: שלוש עוגיות שוקולד צ'יפס בדרך כלל) ואז הוא פשוט התיישב לידי, עם המגש. "מה קורה, ילדה מגניבה?" הוא שאל אותי.
"הכול מעולה." אמרתי לו בקול רפה, ומייד שתיתי את המים הקרים, קיוויתי שאולי זה יגרום לי להיראות חיוורת יותר, וכך לא יהיה ניתן להבחין בכך שהסמקתי בצורה כל כך רצינית. על המגש של צ'ארלס היה המבורגר מוגדל, צ'יפס וקולה.
"רוצה?" הוא שאל והושיט אלי צ'יפס. הושטתי יד שקיוויתי מאוד שלא רואים עד כמה היא רועדת, ונטלתי לידי את הצ'יפס.
"יופי," הוא צחקק, "חשבתי שאת אחת האנורקטיות האלה. אני שונא בנות כאלה. זה כל כך שטחי."
"לא," אמרתי לו, "אני כן מנסה לשמור על גזרה, אבל מעבר לזה, אני צמחונית."
"המבורגר זה בריא!" הוא אמר בציניות, "את חייבת ויטמינים כדי להיות גבר לעניין!"
"אתה יודע, פעם היו פה הרבה חתולים בסביבה, ואז ההמבורגר הזה הצטרף לתפריט..." פלטתי בלי לחשוב קודם. זה תמיד קורה לי כשאני לחוצה.
באותו הרגע עברו לי שתי אפשרויות בראש-הוא יורק את ההמבורגר ומביט בי בזעזוע, או שהוא מסתכל עלי במבט אטום של האנשים האלה שאין להם חוש הומור, קם והולך. מה שבאמת קרה, הייתה האפשרות השלישית שבכלל לא החשבתי. הוא צחק.
נשכתי את שפתיי, "וגם לגבי הצ'יפס. אני הכי אוהבת שמן צהב רדיואקטיבי, פעם הבאה שאני אצטרך מרקר, אני אשמור לעצמי איזה צ'יפס ליתר בטחון."
הוא שוב צחק. פשוט ככה. הרמתי שוב את כוס הזכוכית הזולה כדי לשתות, אבל גיליתי שהיא ריקה, נשארו בה רק שני קרחונים. הרמתי את הכוס והחלקתי קרחון לפה.
"את שותה קרח?" הוא שאל בגבה מורמת.
"אני גבר לעניין גם בלי המבורגרים." מלמלתי.
קשה לי לזכור מה קרה אחר כך. מצד אחד, אני חושבת שזאת הייתה תקופה מאושרת, מצד שני, ריחפתי. פשוט כמשמעו, ריחפתי במשך כל הזמן הזה. אני לא זוכרת כלום כי ריחפתי.
"אני אוהב את השיער שלך, אליס." אמר לי צ'ארלס.
אף פעם לא אהבתי את השיער שלי. אני לא יודעת למה הוא אמר לי את זה. הוא אמר לי שהוא אוהב את השפתיים שלי, אפילו שאני חושבת שהן ממש מוזרות, והוא אמר שהוא אוהב את העיניים שלי, אבל אני תמיד הזדעזעתי מהעיניים האפורות הצעקניות. היום הוא אמר לי שהוא אוהב את השיער שלי.
"הוא מוזר." אמרתי לו ונשענתי בגבי על המעקה של המרפסת.
"למה את תמיד חושבת שהכול מוזר בך?" הוא שאל בייאוש, נשען גם הוא על המעקה, אבל עם הפנים אל המעקה, כשהידיים שלו שלובות על המעקה עצמו, לא כמוני, שפשוט נשענתי עליו עם הגב. על המעקה, אני מתכוונת.
אפילו שזהו סופו של נובמבר, הייתה שמש חזקה בחוץ, וניצלנו את זה כדי לצאת החוצה ולהתחמם קצת.
"את יותר מדי פסימית." הוא מלמל.
"פסימית זה ההפך מאופטימית?" מלמלתי גם אני.
"את עוד לא יודעת?" הוא שאל.
"עכשיו אנחנו נתחיל לתקשר בשאלות?" מלמלתי.
מלמלנו כל כך מהסיבה הפשוטה שהשמש גרמה לשנינו להירגע בצורה מדהימה, אנחנו שנינו חתולים, אני חושבת שאנחנו פשוט חתולים אנושיים.
פעמון הדלת קטע את השיחה העמוקה שלנו.
צ'ארלס נאנח ובחוסר רצון מובהק הלך לפתוח את הדלת לאחיו, אני הלכתי אחריו.
"יש חסרונות בבית פרטי רב קומות," הוא אמר לי בעודנו ירדנו במדרגות של חמש קומות, "הרבה מדרגות."
"תבנו מעלית." סיננתי.
שנינו ידענו מי עומד בדלת. זה היה מייקל, האח הקטן של צ'ארלס. הוא גם בכיתה ז', הוא שכבה מתחתי וארבע שכבות מתחת לצ'ארלס. לצ'ארלס בסך הכול שלושה אחים, האח הגדול שלו ג'וזף, או שמה עלי לומר, ג'ו, כי ג'וזף זה שם מאוד לא אופייני בשבילו, הוא בכיתה יב', הוא ספורטאי מצטיין ואחד הילדים הכי מקובלים בבית הספר. אחר כך בא צ'ארלס, אחר כך מייקל, והאח הקטן שלו, בן השנתיים, סטיב.
מייקל חזר מאימון הכדורגל שלו. צ'ארלס פתח את הדלת ואני עמדתי מאחוריו. מייקל השתהה לרגע, הוא הביט בי, מכף רגל ועד ראש, חייך חיוך דק, זרק חצי מבט אל עבר צ'ארלס, דחף אותנו והלך לחדר שלו, אני מניחה שלשחק במחשב או להזמין דברים נפיצים מהאינטרנט.
הוא תמיד עושה את זה, בכל פעם. אין לי מושג למה.
"מה נעשה?" הוא שאל אותי.
"בוא נחזור לעמוד במרפסת." ביקשתי.
עלינו שוב את כל חמש גרמי המדרגות, נכנסנו לחדר של ההורים שלו ומשם עברנו למרפסת הגדולה, במרפסת היו שני כסאות שיזוף, שולחן קטן ומנגל, בצד השני היה גם ג'קוזי, אבל הוא סגור בדרך כלל. אף אחת מהאטרקציות שם לא עניינו אותנו, חזרנו להישען על המעקה.
"אז איפה היינו קודם?" הוא שאל בעיניים עצומות.
"הסברת לי עד כמה אני פסימית. אחר כך אמרת לי שווילה זה לא כזה שווה כי יש מדרגות." אמרתי.
"ווילה זה כן שווה. את תפסת אותי ברגע של חולשה." הוא מלמל.
צחקתי.
"אז," הוא המשיך, "את יותר מדי פסימית. אני חושב שמישהו אמר לך שאת לא יפה, או מוזרה, ואז את התחלת לחשוב ככה."
"לא."
"אני ארביץ למי שאמר לך את זה. נכון שזה מלהיב אותך?"
"בטח." אמרתי, "אבל אף אחד לא אמר לי את זה"
"הבנתי." הוא מלמל בשמץ של אכזבה, "רוצה לאכול משהו?"
"אנחנו תמיד רק אוכלים אצלך." אמרתי לו.
"וזה רע?" הוא שאל, מחייך, העיניים שלו נותרו עצומות כל הזמן הזה.
"בוא." אמרתי.
אז ירדנו שוב את כל חמש הקומות, אל המטבח, שם הוא הוציא עוגיות שוקולד צ'יפס ומים קרים, כמו שאנחנו אוהבים.
אני נטלתי לידי את הצלחת, הוא לקח את בקבוק המים המינראליים וכוסות הזכוכית המהודרות, פתחתי את דלת הזכוכית הרחבה ונכנסו לגינה האחורית.
ישבנו ואכלנו את העוגיות, אני חשבתי על כל מני דברים, כשהוא לפתע אמר משהו. זה הקפיץ אותי מעולם החלומות, הבטתי בו, "מה אמרת?"
"עוד מעט אנחנו נהייה ביחד חודש." הוא אמר בקול מעט נעלב.
"א-אני יודעת." גמגמתי.
"מה את רוצה בתור מתנה?" הוא שאל.
"אל תשאל אותי דברים כאלה, אתה יודע שזה לא נעים לי להגיד. זה מטופש. מצדי אל תקנה לי כלום, באמת, זה יהיה בסדר מצידי, חוץ מזה, אני לא יכולה לדרוש ממך איזו טבעת יהלום או משהו כזה." אמרתי בעודי לועסת קרח.
הוא צחקק, "אל תתגרי בי. אולי אני עוד אקנה לך."
צ'ארלס הושיט את ידו והעביר אותה בשיערי, "השיער שלך יפה." הוא אמר בקול רך יותר.
ללא כל התאמה מראש, שנינו נשענו קדימה, והוא נישק אותי.
לפתע שמענו רחש. הפיות שלנו התנתקו, וצ'ארלס רטן.
הבטתי אל דלת הזכוכית, בפתחה עמד ג'וזף. לא שמענו אותו בכלל נכנס, הוא נשען על המשקוף, עדיין לבוש בתלבושת בית הספר, הידיים שלו שלובות, הפנים שלו מחייכות, השיער החום המוארך שלו כוסה בחלקו בכובע הממותג שלו, ורק קצוות מאורכים הציצו ממנו, וכיסו מעט את עיניו. שמתי לב שבגלל זה, הוא תמיד מרים קצת את הראש שלו, אחרת אני לא חושבת שהוא יצליח לראות משהו.
"הולך לא רע, אה, אח קטן?" הוא שאל והביט בצ'ארלס.
בקרוב עולה עיצוב חדש ומהמם לכבוד העלאת הפרקים מחדש. (כן, למי שלא שם לב, מחקתי את כל הפרקים בגלל העיכוב, ולכן מתחילים מההתחלה.)
מוזמנים לעשות מנוי, ועם לא בא לכם, אז תודיעו לי בתגובות שאתם רוצים להיות קוראים קבועים.
אני אשמח גם לשמוע דעות על הפרק הראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Greatest_Alice