וואו, חזרתי לפני איזה חצי מכנס של חלילנים וזה היה פשוט... טוב אני עוד מתלבטת איך לסכם את האירוע המפרך הזה. הייתי בקרית התרבות של ת"א מ-12 עד שמונה וחצי או משהו כזה, כל הזמן מנגנת (למרות שהיו הפסקות). ניגנתי עם הפילהרמונית!  או איך שלא כותבים את זה... אפילו קיבלתי מדבקה "גם אני ניגנתי עם הפילהרמונית!" אני אדביק את זה על המכונית של אבא שלי

טוב, אחרי לא הרבה מאמצים, למען האמת, הצלחתי לסיים את הפרק. הוא יצא גרוע, אפילו נוראי, כי לא באמת השקעתי בו. אני פשוט לא העלתי כבר הרבה זמן פרק ובאמת הרגשתי שאני לא הוגנת. אז הנה, הפרק הרביעי של שני עמודים בכתב עצום שיוצרים אשליה כאילו כתבתי המון (גאונות ה-Word).

תהנו

Lies

פרק 4: כך זה התחיל:

אני מנסה למצוא את המילה המתאימה ביותר בשביל להגדיר איך היה היום הראשון בבית הספר. זה היה... מוזר, מביך. נוראי. אפילו מטריד, במובן כלשהו.

אני לעולם לא אגיד שזה היה קל, אבל אני משער שזה היה אמור להיות כך. דווקא כן התעלמתי, בסוף, לפחות, ממבטי הדרקון הנוראיים האלו שננעצו בטום ובי כשצעדנו ברחבת בית הספר ביחד. רציתי לשעוט קדימה לעבר הכיתה, אך לפתע היא נראתה כל כך רחוקה. כאילו נותרו לי עוד אלפי צעדים לצעוד בשביל להגיע אליה. למרות שרציתי לרוץ, רגליי זזו בקושי, וכל צעד היה אתגר חדש. פחדתי שאתמוטט על הרצפה מרוב אימה. מעולם לא הרגשתי כך בעבר, אך זה הרגיש כאילו כל התלמידים ממש יכלו לראות לתוכי. כאילו הם מתכלים רק עליי, דווקא עליי, מנסים לפענח מה אני בדיוק; כאילו אני לא אנושי, איזו מפלצת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי כיצד הם מרגישים כשאני מסתכל עליהם במבט הנוקב שלי. התנחמתי במחשבה שלא רק עליי הם מסתכלים, אלא גם על טום, ושהוא בוודאי סובל בדיוק כמוני. אני יודע שזו הייתה מחשבה די רשעית, אבל זה הרגיש הוגן, שלא רק אני נאלץ להתמודד עם הרגשת אי הנוחות הזו.

"למה הם מסתכלים עלינו?" שאלתי את טום בקול נמוך, פוחד שמישהו ישמע אותי.

הוא צחקק בשקט, כאילו מבטיהם פשוט עברו דרכו וחלפו הלאה, כאילו לא היו מיועדים לו. "זה מצחיק אותך?" שאלתי, יודע שקולי נשמע מזועזע אך לא בצורה עויינת.

"הם בוודאי רק מופתעים מאיך שאתה נראה עם מדי בית הספר," הוא צקצק בלשונו, מנסה להשוות את קולו לקול של פרופסור מלומד. "תאמין לי, הם עושים איתך חסד. אתה נראה מדהים, ממש מהפנט."

צבטתי את ידו והתעלמתי ממשפטו. "זה לא מפריע לך?" שאלתי, בקושי שומע את קולי ובכל זאת מדמיין שהוא נשמע למרחקים.

"מה? איך שאתה נראה עם עניבה או זה שכולם מסתכלים עלייך?"

נאנחתי. "התכוונתי למבטים עצמם. אתה יודע שהם מסתכלים גם עלייך, נכון?"

נשמעתי נואש, כאילו ציפיתי ממנו שיאשר את דבריי. קיוויתי שיגיד שכן, שהוא יודע שהמבטים גם מכוונים אליו, ולא רק אליי, אפילו אם זה מתוך רחמים. אפילו אם הם בעצם לא מסתכלים עליו.

"כן, אני יודע, אבל אני מתעלם מהם." הבעת פניו השוותה לקולו מראה רציני, אך בו בעת הוא נראה כל כך תמים, אפילו ילדותי.

כעת כבר הרגשתי באמת לבד. בלעתי את גוש הרוק שנתקע בגרוני. "איך אתה עושה את זה? מתעלם מהם, אני מתכוון."

הוא לא ענה בהתחלה, וזה נתן לדאגה זמן להשתלט על המחשבות שלי.

חשבתי שכולם מסתכלים אך ורק עליי. למה? אני לומד כאן מכיתה א'. איזו סיבה כבר יכולה להיות שבגללה הם יסתכלו עליי? זה בגלל שעכשיו הם יודעים בוודאות שאני הומו? הם לא ידעו? הם לא יכלו לפחות לשער את זה? אבל למה שזה ייגרום להם להסתכל עליי ככה? זה בגלל השיער? אבל הוא נשאר אותו דבר! האיפור שלי נמרח? שכחתי ללבוש משהו? זה משהו שעשיתי? עשיתי משהו לא בסדר?

מחשבה נוראית גרמה לי לרצות להקיא. אולי הם יודעים?

"אתה צריך לחשוב על זה ככה," טום מלמל, שוקל את מילותיו בכבדות. "אם תגיד לעצמך שלא עליך כולם מסתכלים, ההרגשה הרעה תחלוף. אם אתה לא מסתיר דבר, אם אין לך סיבה אמיתית לחשוב שבגללה הם באמת מסתכלים עלייך, זה אומר שהם לא מסתכלים עלייך! ואם אתה בכל זאת אומר לעצמך שהם מסתכלים עלייך, הסיבה היא טיפשית, ובכלל לא צריכה לזכות לתשומת הלב שלך."

הלב שלי החל לפעום מהר יותר.

"ביל?"

ניערתי את ראשי, מנסה להעלים את התמונות שחזרו להציף את מוחי. "כן, מה?" מלמלתי במהירות, מפנה את מבטי אל טום. הוא נראה מודאג. "אתה לא מסמיק. מה קרה?"

השפלתי את ראשי. ניסיתי לחשוב על כל דבר אחר חוץ מהתמונות המטושטשות מהעבר שלי, אבל לא יכולתי. הרגשתי... לא טוב. הרגשתי שמשהו לא בסדר. שאני לא בסדר. זה הציק לי יותר משחשבתי שזה יציק. "ביל?"

"אני בסדר, בסדר גמור." מלמלתי במהירות והרמתי אליו את ראשי, פוגש את עיניו. זה הפחיד אותי עוד יותר. זה היה נראה כאילו גם הוא יכול לראות מה קורה בתוכי. לא יכולתי להוזיז את מבטי ממנו. רציתי, אבל לא יכולתי. הוא לא נראה מסופק. "אני בסדר." הדגשתי שוב, מתעלם בכל כוחי מהזכרונות שהתעקשו למלא את מחשבותיי. ידעתי שהוא לא מאמין לי, הרי זה היה כל כך ברור בעיניו. הוא כיווץ את שפתיו ופתח את פיו כשהצלצול נשמע ברחבי בית הספר. התנשפתי ואחזתי חזק יותר בידו. הוא נאנח, יודע שלא יוכל לדבר איתי באמת עד לסוף השיעור. נכנסנו אל הכיתה והסמקתי כשראיתי את המבטים של כל חבריי לכיתה מביטים בי. לרגע נשכחה ממני הסיבה האפשרית, והרגשתי שידו של טום התהדקה פחות מסביב לזו שלי. הוא נרגע, להפך ממני. אני דווקא אחזתי יותר חזק בידו ומשכתי אותו על עבר אחד השוחנות האחרונים שבצד, מתיישב באנחה גדולה.

"מכיתה א' הייתי מדרג את הימים הראשונים בבית הספר; מהרע לטוב." מלמלתי לעברו ונשענתי על ידי. "אין ספק, זה הגרוע ביותר שחוויתי במשך כל חיי."

הוא צחקק ועטה פרצוף מעט נעלב. "אוה, ואני לא מצליח לשפר לך את ההרגשה רק מעצם כך שאני נוכח?"

דחפתי אותו מעט וחייכתי. "בלעדייך זה היה בוודאי גרוע אף יותר." הבטחתי.

אנה, המחנכת האחרונה שהייתה לאיימי, וגם המחנכת שלי בשנה שעברה, נכנסה לכיתה והניחה את תיק העור השחור והכבד שלה על השולחן. היא חייכה אלינו, וידעתי שהיא קצת מתביישת. אחרי הכול, היא הצטרפה לבית הספר רק לפני שלוש שנים, והכיתה של איימי הייתה הראשונה שהיא אי פעם לימדה. "בוקר טוב, תלמידים, אני אהיה מחנכת הכיתה שלכם השנה..."

לא טרחתי להקשיב. נאומיי המורים ביום הראשון של בית הספר תמיד היו ונשארו אותו דבר, בעיקר אלו של אנה, כפי שהשמועות מספרות.

"... ובכן יש לנו גם כמה תלמידים חדשים בכיתה," המשיכה אנה את דבריה. הרמתי קלות את ראשי, כעת שם לב לכך שטום מעט לחוץ. הנחתי את ידי על כף ידו והוא הסב לעברי את מבטו במהירות. חייכתי אליו חיוך מעודד. הוא הנהן קלות בראשו והחזיר את מבטו אל המורה.

כשדיברה בפעם השנייה הרגשתי את ידי נופלת מזו של טום. "אז, נתחיל עם טום, אח של ביל, נכון?" היא לא חיכתה לתגובה והמשיכה. "אני מקווה שתעזרו לו להשתלב בבית הספר."

נחנקתי וטום השתעל במבוכה. אנה הביטה בנו בהפתעה. "מה? מה אמרתי?" שאלה, נבהלת כהרגלה. העברתי את מבטי ממנה, אל טום המסמיק ואל השולחן. "אה... אנחנו לא..." התחלתי לגמגם, תופעה שבה לא נתקלתי כבר הרבה זמן.

"אנחנו לא אחים." טום אמר בקול והסומק ירד מלחייו. איך לעזאזל הוא עושה את זה?

אנה החווירה. "אוי, אני ממש מצטערת. אתם פשוט נראים נורא דומים, אבל עכשיו כשאתם באמת אמרתם את זה אני רואה שייתכן שטעיתי," ייתכן? הרגע אמרנו לך שאנחנו לא אחים! זה לא מספיק בשבילך? "בסדר, לא נורא," היא צחקקה בעצבנות. טום דחף את מרפקו לצלעות שלי וקפצתי בבהלה. כנראה שנתתי לאנה את אחד המבטים הרציניים שלי. הממ. "נעבור האלה! יש לנו גם את ג'יני, אחות של אלכס. את אחות של אלכס, נכון ג'יני?" אנה נשמעה זהירה הפעם. נאנחתי שוב, מתעלם מהמשך מהלך הדברים בכיתה. אנה נתנה לנו את מערכת השעות לשאר היום וסוף סוף החליטה שהגיע הזמן לשתוק ולכתוב.

"טוב, בואו נתחיל ללמוד! מתמטיקה!" היא הייתה נואשת, וקיצוות שיער זהבהבות נצמדו אל מצחה שהחל להזיע. תהיתי אם אני שוב מביט בה באותו מבט רציני שנשמר אך ורק לרגעים מיוחדים, אך מרפקו של טום לא חזר להידחף בין צלעותיי. הוצאתי את מחברת המשבצות והתחלתי לכתוב עם העט השחור והחדש שהיה, דרך אגב, מאוד קשה להשיג.

חרקתי עם הכיסא אל עבר טום עד שרגלינו נגעו אחת בשנייה. הוא חייך והחל להעתיק מהלוח.

שמעתי כחכוך גרון חלש מאחוריי והסתובבתי, רואה את סטיב מחייך אליי בהתגרות. חרצתי לעברו את לשוני והסתובבתי חזרה בשביל להמשיך להעתיק את התרגילים שכתבה אנה על הלוח.

השעתיים הראשונות עברו מהר, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי שיעברו. עוד לא הצלחתי להתרגל למבטים שננעצו בי ובטום, אך לאט לאט שמתי לב שבהדרגתיות המועקה שחשתי החלה להיעלם. במשך ההפסקה עשיתי לטום סיור בקפיטריה וקנינו משהו לשתות (אף אחד מאיתנו לא היה רעב), הראתי לו היכן שירותי הבנים ("וואי, ביל, תודה, אני לא יודע איך הייתי מצליח לבד להבדיל בין הדלת שעליה כתוב 'בנות' לשניה שעליה כתוב 'בנים'."), היכן המעבדות, אולם הספורט והחצר. במשך כל ההפסקה הארורה ניסיתי להימנע מלהציג את טום לפני החברים שלי. לא יכולתי לשמוח הרבה מכך שאיימי כבר סיימה את לימודיה בתיכון, כי סטיב החליט להפתיע אותי ואת טום כשנכנסנו אל הכיתה. הוא נהג לעשות את זה הרבה, למען האמת, מאז שאני מכיר אותו, אך בכל פעם אני נבהל מחדש. צווחתי בבהלה ונצמדתי אל טום. כשהבנתי שזאת שוב המתיחה המוכרת של סטיב, התנתקתי באיטיות מטום, עדיין אוחז בחולצה הלבנה שלגופו.

"סטיב!" קראתי בכעס ולחיי בערו. "אני אמות בסוף מהתקף לב בגללך!"

הוא נחר בבוז. "אתה אומר את זה מכיתה ו' וזה עדיין לא קרה."

הוא בא להגיד עוד משהו, אך לפתע הפנה את מבטו אל טום. "אז, אתה בטח טום המפורסם, אה? ביל דיבר עלייך כלללל החופש!"

"לא אני לא!" הסמקתי כמו סלק וטום צחקק.

"נעים להכיר," הוא גיחך, כורך את זרועו מסביב למותניי. "סטיב." הוא הוסיף בטון משועשע.

סטיב הביט בטום ולפתע חייך את אחד החיוכים המפורסמים שלו שחשפו את שיניו הלבנות. "ביל, אני מתחיל לחבב את החבר החדש הזה שלך."

"סטיב, אתה שוב מציק לביל? לעזאזל, מתי כבר תפסיק לעשות את זה?"  

אליס, תודה לאל.

"מה? אני? אליס, למה את ככה?" סטיב עתה את פרצופו התמים שוב. "אני לעולם לא מציק לביל!"

הוא חרץ לעברה לשון והיא נדחפה דרכו בשביל לעמוד מולי ומול טום. "ממש נחמד להכיר אותך. אני אליס," היא הושיטה את ידה קדימה. גיחכתי כשראיתי את טום לוחץ את ידו עם שלה. "אה... טום." הוא מלמל. "כלומר, אני טום."

היא צחקה. "כן, אני הבנתי את זה. לי, לא כמו לסטיב, יש שכל שעובד מהר."

"הי!"

"סטיב! חשבתי שכבר השלמת עם זה!" אליס נראתה המומה, כמובן בצחוק. השיחה לא עמדה להפוך למעניינת יותר, ולמזלי הצלצול גאל אותי.

"אוך, עזבי!" סטיב נהם.

"אנחנו חוזרים היום ביחד?" אליס שאלה בתמימות, משלבת את ידיהם. הוא הנהן והסמיק לנוכח מבטו המופתע של טום.

חזרנו להתיישב במקומנו. זה היה שיעור אנגלית, הללויה, והמורה לא טרחה לשאול אותי דבר מאחר וידעה שאני כבר מעולה באנגלית. אני לא מוצא פואנטה בלספר עוד על בית הספר. הכול עבר כל כך מהר עד שלא שמתי לב שכבר נגמר השיעור האחרון. טום ניער אותי ופקחתי את עיניי במהירות. הוא חייך אליי והסמקתי. "בוא, הולכים."

זה הספיק לי בשביל לקום ולשעוט מחוץ לכיתה. משכתי בידו של טום והוא צחק. לא ידעתי שכולם מסתכלים עלינו. במשך הזמן כבר התרגלתי לתחושה, ובשלב מסוים התעלמתי ממנה.

הכול התנפץ כשיצאנו משטח בית הספר וראיתי את איימי עומדת וממתינה לי מעבר לכביש. תחילה, כשעוד לא ראתה את טום נגרר מאחוריי, היא חייכה חיוך רחב ונופפה לי, אך משהבחינה בו כמה דקות לאחר מכן, פרצופה נהיה קודר, כמעט המום ובעיקר מבולבל. בדרך כלל, כשהייתה רואה אותי עם בחורים אחרים, היא הייתה מביטה בהם בשנאה ויכולתי להישבע שאם לא היה חוק שאוסר על כך, היא הייתה הורגת אותם במו ידיה. ניסיתי להבין מה השתנה, ולא הצלחתי.