אחד ברחוב חלף על פניי,
הסתכל ובהה בעיניי.
הראש באדמה,
הרגליים קפואות,
הלב תוהה על מה?
על איך להשתנות...

ילדה בגן הצביעה עליי,
צחקה וצחקה בלי די.
בגרון יש כדור,
את הידיים זורק,
אסור לך, אסור!
אסור להתפרק...

ולי זה לא משנה,
אני יודע שאני לא אשתנה,
כי אני זה אחד,
והם זה אחר.
ואני מיוחד,
ואפילו יותר!

דן מהבניין השכן,
עליי כול יום מאיים.
הבטן הפוכה,
האף מתעקם,
הרגשה מתוחה,
אני זז ולא נושם...

הדודה מתל-חי,
מדברת רק עליי,
השרירים מתקשים,
הדם עוצר,
אפילו כשאוהבים,
אני אדם אחר....

ולי זה לא משנה,
אני יודע שאני לא אשתנה,
כי אני אחר,
ואחר זה מיוחד,
מיוחד זה שונה,
ושונה זה לבד!

אנשים מדברים וצוחקים,
עליי או על אחרים,
ואין רחוב,
ואין ילדה,
היום זה טוב,
מחר זה רע....

ולי זה לא משנה,
אני יודע שאני לא אשתנה,
אני מיוחד,
אבל לא רק אחד,
כול אדם מפוחד,
כול אדם קצת לבד!
כול אדם, מיוחד!

אני שמח כל-כך שהבגרויות נגמרו!

נמאס לי כל הלחץ הבלתי יתואר הזה!

עדיין נשארה לי בגרות במתמטיקה לעשות (מועד ב'), אבל יש זמן עד אז לשבת ולחרוש בשקט.

על פי חוק חיסיון רפואי אסור לי לרשום כאן על מטופלים באמבולנס,

אני אעלה לכאן (בעתיד הקרוב) מקרים שקרו לי במד"א- ללא ציון שמות המטופלים (וכאילו שאני זוכר...)

וכמובן ללא שום פרטים מזהים כגון: מקום, זמן, שמות ופרטים מדוייקים אחרים- רק סיפור נטו.