 כינוי:
ילדות רחוב מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
חלק 2
וככה היה למשך תקופה די ארוכה. קמנו בבוקר, ישר לבית הספר ולגן, אחרי הבית הספר והגן הלכנו כולנו להשיג אוכל ואז כול שאר היום הסתובבנו לבדנו בעיר עד מאוחר, לאחר מכן הלכנו לבית של אימי ושל מור. לי, לפלורן ולהארלי היו מיטות שם אבל לתאומות ופרלי לא ולכן ארגנו במחסן הישן שלנו שהיה בקומת הקרקע בבניין שאף אחד לא השתמש מיטה קטנה שעליה ישנו התאומות ופרלי ביחד, בלי ידיעתם של מור ושל אימי. ואז היינו קמות ועושות אותו דבר, לפעמיים ביקשנו מאימי וממור כסף לאוכל ולפעמיים היינו גונבות קצת. לא משנה מה, היינו שורדות יחד, וכשאחת מאיתנו רבה עם מישהו, כול החבורה הייתה מתערבת, לפחות לזמן מה...
היה יום אחד שבו אחת התאומות החלה להתקוטט עם ילד אחד מהשכונה, זו בטח הייתה אלכס, היא הייתה יותר כעסנית וחזקה מאליס, בכול מקרה, היא החלה לריב עם ילד אחד ולאחר שהיא פגעה לו כול כך חזק באף עד שירד לו דם, אימו באה אליה והחלה לצעוק עליה, כמובן שכול החבורה ישר רצה כדי להגן על אלכס אבל כשהאם ביקשה את הוריה של אלכס לא ידענו מה להגיד ולכן ברחנו משם.
אותו דבר קרה בבית הספר כשאחת מאיתנו הסתבכה וזימנו את ההורים, היינו בדרך כלל אומרים שהורינו לא בארץ אבל זה רק הסתבך עוד יותר, לאחר שנגמר תירוץ 'לא בארץ' בא התירוץ 'עסוקים בעבודה' וככה המשיך עד שמורה אחת חשדנית באה יום אחד לבית הקודם של התאומות ופרלי וגילתה שהוא נטוש. למזלנו אחת הילדות שידעה שהמורה הלכה לשם גילתה לנו, ומאז התאומות ופרלי לא הלכו לבית הספר ולגן. גם אני, פלורן והארלי הפסקנו ללכת לבית הספר לאחר שהפסקנו לראות את אימנו ומור. תחילה היינו רואים אותם בבוקר כשקמנו ובלילה כשחזרנו, ולאחר מכן ראינו אותם לעיתים נדירות בבוקר ובלילה, עד שיום אחד כשחזרנו בלילה גילינו שהם עזבו את הבית. הדלת הייתה נעולה וגם המחסן למטה. טיפסנו דרך החלון לבית וראינו שכול החפצים נעלמו, כולם, מלבד שלנו.
"אני לא מאמין שאמא תזנח את ילדיה כך" אמר האיש עם הזקן.
"קשה להסביר" מלמלתי "קשה להסביר, במבט לאחור אני מבינה שכול ההורים רצו להפיל את אחריות הילדים על אימי ואימי עוד היית קצת קוקו בראש ברחה עם החבר הצעיר שלה שבכלל פחד להזכיר את המילה הזו ילדים, אני לא בדיוק יודעת איך הם הולידו את הארלי יחד אבל אני זוכרת שמור שנא מאז ומעולם ילדים ואימי שהייתה קצת משוגעת הלכה אחריו".
"צריך להיות מאוד משוגע כדי לעזוב ילדים קטנים ברחוב".
"גם אנחנו הבנות די ברחנו מהורים, לא היינו הילדים שנדבקים להורים ולא עוזבים, והורה משוגע וילד שלא נדבק יוצא לא טוב ביחד כי לא באה אהבה מאף צד".
"תמשיכי" אמר צל מאחורי האיש עם הזקן.
לקחנו את הכול ומיהרנו לצאת לרחוב, לבדנו. אני זוכרת שפרלי, אליס ופלורן בכו מרוב ייאוש. היינו ממש על סף הבכי וכול אחת רצתה את אמא ואבא שלה. אני הייתי בת 11 בערך.
הלכנו כול הלילה כדי למצוא מקום חמים וטוב בשביל כולנו. שם פלורן השביעה כול אחת מאיתנו שנשאר לנצח ביחד לא משנה מה, והדבר הכי חשוב, שהרשויות לא יתפסו אותנו.
לאחר שאימנו ומור עזבו את הבית ונותרנו לבדנו ברחוב, גילינו שחיי רחוב לא כאלו נוראים כול עוד יש לך אוכל, פינה משלך ושירותים ומקלחת ציבוריים. פלורן חילקה לכולנו תפקידים, היא הייתה המפקדת. התפקיד שלי היה להביא ארוחת בוקר וצהריים לכולן, התפקיד של התאומות היה לתפוס תא שירותים ומקלחת, ולנעול במנעול שרק לנו יש את המפתח כדי שנוכל ללכת לשירותים ומקלחת מתי שנרצה בלי לחכות בתור. התפקיד של הארלי היה למצוא לנו כמה שיותר בגדים והתפקיד הכי קל נתנו לפרלי, שתסדר את הפינה שלנו הכי ביתי שיכול להיות.
בזמן שחיפשתי ארוחת בוקר בחנויות, אנטוני ומייק שני בנים מהשכבה שלי, פגשו אותי.
"היי קריס, המון זמן לא ראינו אותך בבית ספר" אמר לי אנטוני.
"מבריזה" עניתי בקלילות.
"אה" אמר מייק "מגניב, תגידי, רוצה ללכת לבית של אלן? ההורים שלו לא בבית".
הסכמתי בהפתעה, לא הייתי בדיוק ילדה מקובלת לפני כן בבית הספר, היו לי כמה חברות בודדות. מאוד הופתעתי לשמוע שאחרי שהברזתי פעם אחת אני מוזמנת למקובלים. הזנחתי את התפקיד שלי על הפעם הראשונה והלכתי עם אנטוני ומייק לבית של אלן. מסתבר שהיו שם רק 5 בנים ובת אחת, כולם היו מהעשירים בבית הספר. ישבתי ליד מיה קצת בהתרגשות, עוד יותר התרגשתי כי היה שם את אדם, ההתאהבות הראשונה שלי. הוא היה ממש מקובל וחמוד, כול הבנות רצו אותו אבל נראה שכולן לא ממש מעניינות אותו.
"מה קורה קריס?" הוא שאל אותי, לא יכולתי להסתיר את החיוך שהיה עליי.
"בסדר" מלמלתי בביישנות. כול השעתיים וחצי הזה הם רק ישבו, שתו וויסקי וקיללו את המורים.
"אתם יודעים מה?" קם פתאום מייק באמצע השיחה "אני" הוא הכריז "לא הולך יותר לבית הספר!" ואחריו קמו כול האחרים עד שלבסוף כולם הביטו בי, לקח לי קצת זמן אבל בסוף קמתי והכרזתי שגם אני. לא ממש התכוונתי לזה באותו זמן אבל מסתבר שכמעט כול דבר שאני אומרת, נהיה נכון, חבל שלא דיברתי על מיליון דולר והורים.
פלורן ממש התעצבנה כשהיא ראתה אותי הולכת ברחוב חצי שיכורה ועם ילדים מופרעים.
"תחשבי עליהן!" צרחה עליי פלורן וגרמה לי להסתכל על פרלי והארלי הגוועות "לא עליי! עליהן!!!".
נבהלתי מאיך שפלורן תקפה אותי אבל בשלווה שאלתי את אדי, מייק ומיה אם הם יכולים לארח אותנו. אדי הסכים וככה הצלחתי למצוא אוכל ביום הראשון של חיי הרחוב שלי, גם למחרת התמזל לי המזל, וגם שבוע לאחר מכן, והתחלתי להסתמך על המזל עד שנתקעתי בבוץ מאוד עמוק.
המשך יבוא...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
