סיפור בהמשכים - ילדות רחוב

זה חלק 3 אבל אם לא יהיו הרבה תגובות אני אצטרך לסגור את הבלוג =( דווקא רשמתי כשפתחתי את הבלוג שההתחלה לא כול כך מושכת ומעניינת ורק עכשיו יתחיל להיות מעניין... אם אני אסגור את הבלוג ומישהו רוצה לדעת את ההמשך הוא יכול לבקש שאשלח לו את הסיפור >< אז תגיבו D:

בחודשים הראשונים פחדנו להתפצל, למקרה שיקרה משהו לאחת מאיתנו, הלכנו תמיד ביחד ובמיוחד לגבי פרלי והארלי, פלורן הסתובבה רק כשפרלי צמודה אליה והתאומות והארלי הלכו תמיד יחד. אני הלכתי עם התאומות והארלי רוב היום אבל לפעמיים הלכתי אם פלורן ופרלי. אחרי כמה חודשים נראה היה שנצליח להתמודד, נראה שכולנו נצמד יחד לתמיד עד שפלורן תמצא עבודה ונוכל לחיות כמו משפחה בבית אמיתי. נשבענו לא לגנוב כלום אלא אם כן זה מקרה חרום, בכול מקרה היו כמה ילדים שהכירו אותנו והסכימו לתת לנו אוכל וגם בגדים ישנים משומשים, כך שבגדים לא חסר לנו, פלורן, אליס ופרלי תמיד בחרו בבגדים הורודים של הבנות ואני, אלכס והארלי הסתובבנו עם בגדים של בנים. התאומות הצליחו למצוא תא שירותים ותא מקלחת ולנעול, לפלורן היה את המפתח. מלבד זה, היו לכולנו חברים מבית הספר והגן שהסכימו מדי פעם לארח אותנו בביתם, כמובן לא כולן בבית אחד אבל לפחות לדעת שכמה מאיתנו מוגנות בבית מסודר. החדשות הטובות באו די במהרה, פלורן מצאה בניין נטוש. מהפינה ברחוב עברנו לבית עם קורת גג, בדיוק לפני שהחורף הקשה התחיל. הבניין לא היה ממוזג או עם חלונות ודלתות שיגנו עלינו מפני הקור אבל זה היה בהחלט עדיף מהפינה ליד כול ההומלסים. ההומלסים לא ממש הפחידו אותנו, למעשה, עם חלק די התיידדנו. תחילה הם לא הבינו מה ילדות קטנות מסתובבות לבדן ברחוב וישנות ליד הומלסים זקנים אבל לאחר הסיפור שהשבענו אותם לא לספר לאף אחד, הם הבינו והיינו חלק מהקהילה הקטנה שלהם שם. לא מעט מריבות פרצו שם על אוכל ופינות, למזלנו לנו הייתה פינה קבועה ולכן לא לרבנו שם, כשעברנו לבניין הנטוש שאל אותי טום ההומלס: "הולכות הביתה, אה?" שאל בחיוך חסר שיניים. "לא טום" עניתי והערמתי את הדברים על העגלה הישנה שמצאנו ברחוב. "עדיין לא". גם דרך ההומלסים הבנו איך למצוא את הבגדים והאוכל, הם גילו לנו איך לשרוד ברחוב, וזה דבר שאף אחד לא יכול הגיד לנו מלבדם. חבריי ההומלסים היו טום, מריאן וליאו, הם היו החברים הכי טובים מהקהילה שם. הם היו מאוד נחמדים ועזרו לי המון. למרות כול מה שהם נתנו לנו ועזרו, לא יכולתי להגיד להם על הבניין הנטוש, אחרת, כול ההומלסים היו הולכים אחריהם. הבניין הנטוש היה די מוסתר, במקום מחבוא שאני חושבת שעד היום אף אחד לא יודע בדיוק איפה הוא או אם הוא נטוש. פלורן מצאה אותו כשפרלי ברחה לה, היא חשבה שזה חלק מחובר לבניין פעיל אבל מסתבר שהוא היה נטוש. סך הכול, רוב היום העברנו בלעשות כלום. היינו יושבות, אוכלות, משחקות קצת ואז יושבות עוד פעם ומדי פעם מדברות. היו ימים שהיו ימי עבודה כלומר שהיינו מחפשות אוכל ובגדים ואחרי הימים האלו היו הימים שלא עושים כלום. פעם אחת כולנו היינו בגן השעשועים הציבורי. אני, התאומות והארלי ישבנו יחד על ספסל. אני והתאומות נראינו כמעט כמו שלישייה, הן היו כבר בגובה שלי. רוז, ילדה מבית הספר, באה אליי. היא הייתה יחד עם אדם ופרסטון. התאומות התמוגגו כשראו את אדם. חייכתי אל אדם חיוך התאהבות מטופש, קשה להסביר את התחושה שהייתה לי באותו זמן, כשראיתי אותו, הבן אדם היחיד שאי פעם אהבתי. הוא חייך אליי חיוך קצר ומיד חזר לפרצוף הרציני שלו. "וואי הנה ארני" אמרה פתאום רוז והיא ופרסטון מיהרו ללכת משם. אדם בא ללכת בעקבותיהם אבל אליס עצרה אותו ושכנעה אותו לשבת איתנו. אחר כך אליס ואלכס תיחקרו אותו עם אותו חיוך שהיה לי מקודם, אדם ענה במהירות על השאלות וכשראה שלתאומות אין יותר הוא מיהר ללכת משם. כשחזרנו לבניין הנטוש בלילה התאומות לא הפסיקו לדבר על אדם. "תאומות" הפסקתי את השיחה על אדם "תמשיכו לחלום". "למה?" שאלה אליס. "הוא תפוס?" שאלה אלכס בפחד. "כן" עניתי "הוא שלי!". התאומות צחקו והעיפו אותי לצד. ואחר כך דיברנו כול הלילה למה כול אחת צריכה לקבל את אדם. נראה לי ששיגענו את פלורן, הארלי ופרלי מרוב הדיבורים עליו. אחרי כמה ימים כשהסתובבנו כולנו יחד פלורן עצרה וחייכה. ואז ראינו על מה היא הסתכלה: אדם מתנשק עם ילדה אחת. לכולנו היה מצב רוח רע כול השבוע לאחר מכן. אני צוחקת עכשיו למחשבה שבאמת קלקלתי לעצמי שבוע שלם בגלל שראיתי את אדם מתנשק עם אחרת, כלומר, הוא בכלל לא היה שלי! אני לא מבינה למה התאהבתי ככה בו, אבל במקום לחשוב כמו שאני חושבת עכשיו אני רק החמרתי את מצבי. שבועיים לאחר מכן הסתובבתי לבדי ברחוב, כשראיתי את אדם מתקרב לעברי מיהרתי להסתתר, לא יכולתי לראות אותו. אבל הוא תפס אותי בדיוק כשקפצתי לשיחים. אחרי שהוא פנה אליי לא היה טעם להעמיד פנים שאני לא רואה אותו ויצאתי משם, זה היה אחד הרגעים המביכים בחיי. התיישבנו בספסל שהיה לידנו ואדם התחיל לקשקש על שנמאס לו מהבנות שחושבות את עצמן או משהו כזה, לא ממש קלטתי מה הוא אמר אבל לפני ששמתי לב הוא פתאום אמר: "את מוכנה להיות החברה שלי?". לא תאמינו איזה מבט היה לי באותו זמן על הפרצוף, מבט די מזועזע אבל באותו זמן נרגש. "חברה שלך?" שאלתי "רגע, רגע" אדם הביט בי מבולבל כמו שאני הבטתי בו לאחר מבט מזועזע/נרגש "איך אתה מציע לי אם יש לך חברה?" "אין לי חברה" אמר אדם מבולבל מהתשובה לשאלתו. "אה" אמרתי כשהכול די התבהר לי ואז נישקתי אותו, הנשיקה הראשונה שלי. "אני מבין שזה כן" אמר אדם בחיוך כשהוא התנתק ממני. הנהנתי בראשי ואז המשכנו להתנשק. כשחזרתי לבניין הנטוש בלילה לא הצלחתי להתאפק וצעקתי שאדם חבר שלי. וככה התחלתי לספר מה קרה, פלורן נראתה הכי לא מתעניינת, בהתחלה לא הבנתי למה אבל כשהבנות הקטנות הלכו לישון היא פנתה אליי. היא לחשה לי על זה שאני לא יכולה להיות חברה של אדם, שאני לא ילדה רגילה ושאני צריכה לחשוב גם על האחיות שלי ולא רק עליי. הייתי די המומה ולא היו לי מילים להגיב לה, לא חשבתי על זה, אחרי שהבן שאת מאוהבת בו מציע לך חברות מה תחשבי קודם כול, על המשפחה? על הבית? על זה שאת הומלסית ואת לא ילדה רגילה? לכמה שעות בחיי הרגשתי שמישהו אוהב אותי, שאני ילדה נורמלית עם חבר וחיים מאושרים.

אולי המשך יבוא...