לא רוצה להיות קרובה, לא רוצה להלחם. לא רוצה לוותר על מה שיקר לי, לא רוצה להפגע. לא רוצה להיות אגואיסטית, לא רוצה להיות אובססיבית, לא רוצה להתאכזב, לא רוצה לפחד, לא רוצה אי-ידיעה.
אתמול חשבתי לעצמי - עד כמה שטעיתי. עד כמה שהייתי בטוחה שהשתנתי והתבגרתי, ואני פשוט לא. יש דברים שכן השתנו, לטובה. נגמרו המשחקים, התחיל פרגון, התחילה כנות. בעקרון, התחלתי להיות יותר בנאדם ופחות זבל.
אבל חוץ מזה, כל המעשים שלי, הם אותו דבר. אותן טעויות בפעם המיליון, אותם דברים מיותרים שאני עושה, בצורה פטטית מנסה להחזיק את עצמי במשחק, שכבר כ"כ נמאס לי ממנו. אז בשביל מה אני עושה את זה?
Anyway -
אובססיבית. זה מה שנהייתי. מאוהבת? אולי. חושבת עליו ללא הפסקה, עם אותו חיוך חולמני על השפתיים, המוכר והאהוב על כולנו. מה שהכי כיף, הוא שגם אני אני במצב רוח רע, או התקופה לא משהו... הקול שלו בטלפון? הפך את ה - ל - ב - שלי.
"ככה זה כשאוהבים."
'כל ההתחלות קשות' - נכון. אבל לפעמים, הסיומים הם הקשים יותר.
אתם יודעים לאיזה מחשבה הגעתי? שמאחורי כל שקר מסתתרת סיבה, אבל השקר נובע מפחד מאותה אחריות, שעומדת מאחורי האמת.
אני מורידה את הכובע בפני אנשים ישרים, שאומרים את האמת בפנים, ולא מאחורי הגב. שאומרים את מה שהם מרגישים, בלי לעגל פינות.
כי כל דבר קטן ששומרים בפנים, בסופו של דבר מצטבר. געגועים - הופכים לכאב, אכזבה - הופכת לשנאה.
ובנימה אופטימית זו - לילה טוב, ושיר כזה שעושה לי את זה
נ"ב: זכרונות מקשים על הניתוק, אבל אמרתי כבר. האושר שלי - לא יבוא על חשבון האושר שלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
My whispers
ל -
ב -
שלי.