מציאות מדומה

החלטתי להביא ילד עוד שנתיים.

כן, אני צעירה, אבל מצאתי את בן הזוג שלי. הוא מבוגר ממני ב11 שנים, וילדים זה בטופ סדר העדיפויות שלו כרגע.

לא, עוד לא התגייסתי, ואני לא מתכוונת. 

אני יודעת שיהיו ביקורות, אבל איך לעזעזל זה יעזור לי בחיים? היום כבר לא מסתכלים על האם עשית צבא או לא, ותכלס, אתה תמיד יכול להגיד שכן, עד שתתחבב מספיק על הבוס. ואז זו כבר לא בעיה. כי למי אכפת באמת? 

אני רוצה לסדר את החיים שלי בדרך שלי. אחרת, בשביל מה אני חיה?

אצלי, בין כו וכו שנתיים זה הרבה זמן, זמן שאותו אני יכולה לנצל ולהיות מאושרת. 

אני יכולה לעבוד, אני יכולה לצאת, לצחוק ולהנות. 

ובכל מקרה אני רואה כמה צבא זה לא מועיל... יש לי הוכחות חותכות!

יש לי חברה אשר בן הזוג שלה ושלי חברים טובים מילדות. ככה הכרתי אותה האמת. 

היא מתגייסת. מחר.

הכי משעשעת העובדה שלבן הזוג שלה יש יום הולדת היום. אחלה מתנה.

אבל עזבו צירופי מיקרים... 

היא אפילו לא רוצה להתגייס, מכיוון שבישראל כל הקשור לצבא הוא חובה חובה חובה, ושוב חובה.

אני שונאת חובות. שונאת מסגרות. 

אף פעם לא אהבתי את בית הספר ואת הלימודים שבו, מהסיבה היחידה שאני חייבת לבוא לשם כל יום במשך כ-10 חודשים, כל שנה, במשך 12 שנים.

אצלי זה שיא, ואחת הגאוות הכי גדולות שלי היא שסיימתי את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה, וטובה!

אז כן יש לפני עוד פסיכומטרי, ולימודים באוניברסיטה אשר אני מתכוונת לממש עוד כמה שנים. 

אבל זה רק כשאחליט מה לעזעזל אני רוצה ללמוד. סיימתי את הלימודים עם 5 יח"ל ביולוגיה, שעליהן התעקשתי, אבל האמת היא שאף פעם לא באמת רציתי ללמוד מקצוע ריאלי. אני תמיד חשבתי על משהו הומני... כמו פסיכולוגיה, או עריכת דין. אולי תקראו לי משעממת, אבל זה מה שמדליק אותי. 

ונחזור ולעניין... אני יודעת שזה לא הדבר הכי חכם מצידי לעשות, ז"א, לצאת עם גבר מבוגר ממני ב11 שנים.

אבל אף פעם לא מצאתי אדם שיותר מתאים לי ממנו, וקיבלתי את העובדה שלא הכל קל ולא הכל בא ליד כשרק תרצה או תבקש בלחישה.

אתה צריך לצרוח ולמשוך, לקחת לבד.

אני תמיד אהבתי ילדים, ובזמן האחרון אני משוטטת יותר ויותר באתרי אמהות והריונות. 

כרגע אני על גלולות, כך שאין מה לדאוג. 

אבל בן הזוג שלי נורא מחוייב, ואני רואה אותו באירועים משפחתיים.. לא אוכל לשקר שהאש הבוערת בעיניו וההתלהבות הגדולה בכל קשור לילדים פשוט פורצת מתוך תוכו.

אחותו דתייה, בת 31, עם ארבעה ילדים וחמישי בדרך. כולם יפים ומטופחים, כולם מתוקים עם נימוסים מדהימים, ואת כולם פשוט תרצה לחבק ולא לעזוב!

כך גם חבר שלי, משחק איתם ורודף אחריהם, נותן להם את מלוא תשומת הלב. 

הוא תמיד מזכיר לי כמה הוא אוהב אותי, וכמה שאני מיוחדת. שאני הבחורה שהוא תמיד חיפש ושאף פעם לא מצא מישהי שמוכן לתת לה את כל חייו. 

כמובן שמילים הן רק מילים, ואני לא אדם פתי כלל וכלל. 

אך ברגע שהייתי בקשר מספיק טוב עם חברו זה בערך 20 שנה (?) או יותר, חברתו של החבר, וידידותיו ביררתי קצת. 

איך הוא נראה כשהוא איתי, איך הוא מתנהג והאם זה באמת שונה מבנות זוגותיו הקודמות.. 

ובום, הם אמרו שכן, ובנוסף לכך הבהירו לי בדיוק מה שונה וכמה שזה נדיר בו. 

באותו רגע הבנתי שאני מתכוונת להקדיש לו את כל כולי... 

כמובן שאני לא יודעת מה יהיה בעתיד ואם בכלל זה יחזיק, אבל הבנתי דבר אחד. 

אם נשאר יחד עוד שנתיים, ואם הדברים ישארו כמו שהם עכשיו, ואם אני אראה עתיד רחוק והוא יותר... אני מתכוונת  להפסיק עם הגלולות ולהביא לו ילד.

אז נכון, מכל שאר הקטעים בבלוג שלי אני ממש לא נשמעת כמו אחת מחוייבת, אני יותר נשמעת כמו אחת עם בעיות מפה ועד הודעה חדשה. 

אחת שרוצה ולא מצליחה, שמנסה אבל בורחת, וכדומה. 

אבל תכלס, מה שבאמת תמיד רציתי, זה מישהו כמוהו. 

וגם אם הדברים שלי נשמעים קצת לא במקום עכשיו ( ילד? עוד שנתיים? ואיך את יכולה להיות כל כך בטוחה?)

אז לא, אני לא כל כך בטוחה. בינתיים. וחוץ מזה, אני מרגישה שאם אעזוב אותו שום טוב לא יצא לי מזה. וגם לא לו. 

הדבר היחיד שאנחנו רוצים זה אחד את השני, וזה הגבר שעד עכשיו נתתי לו יותר משטרחתי לתת לכל גבר אחר, וזה רק כי רציתי. לא כי הוא עשה לי טוב והייתי "מחוייבת" להחזיר. אני באמת אוהבת אותו וזה חזק מכל מה שאי פעם הרגשתי. וגם הוא. 

אז כן זה יכול טיפה להפחיד בהתחלה, אבל צריך לשאת בהשלכות, צריך להבין שהוא כבר לא ילד ושיש לו אינטרסים משלו. 

אז נכון, הוא מוכן ויותר ולחכות לי עד שאהיה מוכנה לספר את האינטרסים האלו, אבל בכל מקרה הם שם ולא ניתן להתעלם מהם. 

גם לא ארצה, אחרת זו לא זוגיות. אני רוצה להתחשב בו כמו שהוא מתחשב בי.

אבל היי, אני יודעת שיצאו לנו ילדים יפים