זו לא משתנה ציבורית.

לא היה לכם סיכוי לפספס את ההתקף הפסיכוטי הזה; אם בכל זאת פספסתם, סביר שאתם לוקים במרעים בישין. אלוהים יודע, אולי חירשות, אילמות או קומה. דומני שניתן לשמוע את צעקותיי עד סוף העולם. עד החלל.

אני לא רוצה לדעת מתי נדלקת אצלכם נורה, אולם שמעתי אותה מתפוצצת עם נפילתי הפתאומית על הרצפה, היישר לתוך גיהינום דביק. הכאבים היו איומים לאין ערוך; זו הייתה מסכת עינויים כבדה. האוויר מיאן להישאב לגופי הכבד. מוחי היה מרוקן, משובש, מבולגן. כמו החדר שהשארתי מאחור, בניו-יורק. הדחפים שלי מילאו כל מיכל היגיון, כל חלקת מציאות. ניסיתי לעזור לעצמי לקום ולברוח למקום אחר, ברם לא הצלחתי למצוא את רגליי או את הנשמה שלי בתוך ההמון. הרוחות והשדים כולם הביטו מתוכי, רקדו לי על הפיפי הלוחץ. חנק אותי ריח הטיגון של חיי על המחבת החרוכה במטבחו של אדון העולם. אולי הם עומדים לאכול אותי, כל האנשים עם המדים שנאבקים בי כעת, עם לחם וגבינה וזיתים. כל מיני תהיות עברו לי בראש באותו רגע; סרטון ארוך חלף לנגד עיניי. ראיתי שם את עצמי, את הכל, את כולם. יכול להיות שזה היה רגשני מידי, אבל גם די מעייף. הפופקורן הדמיוני שבלסתי חרך את גרוני.

תנו לי מים. מים. בבקשה. מים.

אולי עוד מעט אגלה שזו הייתה הזיה אחת גדולה וסוחפת, כזו שמשאירה שריטות עמומות על הלב. אולי אספיק לעוד ריקוד אחרון על פרקט התום והאהבה של בדידותי החיננית. תקתוקי המחוגים המהדהדים משעונו של הרופא מעיזים להשיבני ריקם, ומייאשים אותי. הייתי רוצה לעצור לרגע אחד את העולם השועט לסופו, ולהבין היכן אני ומה עליי לעשות. במקום זה, משתקפת בבואתי המבולבלת מתגה הכסוף של האחות, כמו סימן לניצחון הזמן עליי. מיד ממלאות אותי תחושות מבולבלות וכועסות, שמבכות על לכתה של שפיותי. ובכן, תנוחמו מן השמיים, יש לומר.

זו תחושה המתעתעת המעמידה את החיים בשאלות קיומיות מרחיקות לכת. אי אפשר לדעת היכן מפריד בדיוק הקו הארור בין החלום למציאות. רק עתה ברור לי, שהרצון הבלתי נשלט לגלותו, הוא פיתיון של המוות. פיתיון מתוחכם. כל ניסיון לחקור את סודו הנסתר, עשוי להיגמר במוות. מוות כזה שיקטלג ההמון מתחת לשורה הדגושה 'בטרם עת'. אנשים ידברו על שנקטף באיבו.

אני אגיד לכם מה נקטף באיבו.

[מתוך ההקדמה לספרי הראשון העתיד לצאת בעוד כשנה, בע"ה].

[כל הזכויות שמורות, אין לעשות בכתוב שום שימוש]