"אמר כ"ק מוהר"ן זצ"ל: הלא אם יידע אדם שיש במקום פלוני אוצר גדול, הלא היה מתייגע ורץ ומתאמץ לחפור ולמצואו... והלא, אני אוצר של יראת שמיים ועבודה תמימה, ומדוע לא מתייגעים אחריי למצוא אוצרי?"
זו באמת סוגיה לא פשוטה;
עד לא מזמן, נערות טובות ותמימות נחשבו לשיא הפריחה, לשרי אדומה ומתוקה שכולם רוצים לקטוף. רוב הנשים היו דואגות לעצמן, מחכות לאיש שיאהב ויכבד אותן באמת, ואליו הן היו קושרות את גורלן.
ובכן, היום זה מעט שונה. בחורה נחשקת היא (לרוב) בחורה מוחצנת מינית; ברוב המקרים שפגשתי, היה מדובר בבחורות שאוהבות גופן ועצמן, רואות בשמרנות פרימיטיביות ואף חסרות בעיה בתשלום רב בדרך להשגת המטרה.
לצערי, היום, אני לא נחשבת ביג מציעס (מציאה גדולה, ביידיש) (אני לא באמת יודעת יידיש על בוריה); בחורה בת 21, שמורה מאוד, לא מוחצנת מינית, לא אוהבת להתרועע, סולידית, לא מחפשת למצוא חן בכל מחיר, לא מוכנה להתפשר על קווים אדומים או עקרונות בעלי שורש ובסיס, מסוגלת לאהוב, יודעת להעריך ורוצה לתת. יש לי אופי; יש לי אטיטיוד; אני באמת חושבת שאני בחורה עם עולם פנימי עשיר ומרהיב, אבל זה לא משהו שאני מוצאת לנכון לחלוק עם כל העולם.
אני מרגישה מאוד שונה מכל השאר. החברות מהאולפנה נשואות; החברות מהלימודים חילוניות; ואני קצת אחרת.
היום מישהי מהלימודים, מתחלנת, סקרה באזניי את חייה והתמקדה בעיקר בשורת הגברים שעמם נהלה קשרים. השכן שלה, הידיד שלה, החבר של החברה ועוד. לטענתה, בחורה צריכה לאפשר לעצמה לאהוב, גם כשהיא יודעת שהמטרה בלתי אפשרית. היא מאמינה שגברים ונשים חרמנים באותה מידה, שאין ניצול בעולם ושהדת הופכת אנשים להיות נוירוטיים וממוסגרים.
ובכן,
אני לא חושבת שאני נוירוטית או ממוסגרת; אבל יש לי משמעת.
זה בכלל לא עניין של דת, אלא של הגינות וכבוד עצמי. אני לא מזלזלת באף אחד, אז קל וחומר שלא אזלזל בעצמי. אינני מצליחה להבין מדוע עושים מסקס יותר ממה שהוא - אקט בהמתי לצורך רבייה. נכון, מחריד לשמוע את זה, אבל זו המטרה של כל הדבר הזה!
שכן, מדוע אסורה האישה על הגבר עד שהיא נישאת? וגם כשהיא נישאת, מדוע היא אסורה שבועיים בחודש? ולמה כשהיא מסיימת נידה וטובלת, זה נופל על הביוץ שלה?
אסור להיות נאיביים.
הדת מסגננת חיים ומעגנת אותם.
כמובן שיקומו החילונים ויצחקו עליי, בעולם שלהם אני נחשבת אקסצנטרית מסכנה.
גם המגזר הדתי עבר שטיפת התחלנות, ויש בו היום הרבה מאוד "מודרניות" ואנשים מקלים לעצמם.
לעתים, אינני יודעת אם שווה להמשיך ולשמור על אורח חיי. ככה, לרגעים, אני באמת תוהה מה כל העניין? למי אני מחכה? שיבוא האיש הטוב והנהדר שיגאל אולי מלבטיי? הרי, אנשים כאלה לא חיכו לגיל 21. הם התחתנו הרבה לפני. והיום, כל גבר דתי שיצאתי איתו (24-35) 'לא אוהב להגדיר' את עצמו, והוא בעל ניסיון בחדרי המיטות ויש לו אקסית\ות מיתולוגית\ות. ולי, לי אין סבלנות לכל גיבובי השטויות הללו. כן רוצה, לא רוצה; מחפש דתיה, מחפש בערך דתיה, לא מחפש בכלל; בשל אתמול, בשל עכשיו, עדיין לא ברור;
פעם זה היה נורא ברור שיש לך כמות אחים מסוימת, אתה שומר מסורת, אתה מסיים תיכון, הולך לצבא, מוצא אישה טובה, מתחתן איתה, עושה שלושה ילדים או יותר, עובד, חי, יוצא לפנסיה, יוצא לראות עולם, מגיע לארץ, מגלים מחלות (שלא נדע), אז אתה נותן נשיקה לילדים, לנכדים ולכל מה שהגשת, ומחכה בשקט למוות.
היום זה לא טרנדי לרצות קצת מפעם. היום זה כבר לא לעניין. אנשים פורצים גבולות הרבה לפני שהם מבינים את משמעות המילה, והם מחפשים להפיץ את זרעם בארץ (כי פרויד אמר), ואם כבר למות, אז בתוכָן, או בפרובוקטיביות.
עד היום, הביטחון שלי היה מתחת לאדמה. גברים באו, בדקו, נראיתי להם דתיה מידי, או לא דתיה מספיק, והם הלכו. הכל היה מעניין יותר ממני: החזה שלי, הואגינה שלי, השפתיים שלי. העניים. הכל, חוץ מהקומפלקס הזה שקוראים לו אני.
וזה די עצוב, כן, מאוד עצוב, שאין גבר אחד (או שיש, אבל נשוי) עם אומץ ופרספקטיבה נורמלית, לבוא ולהתחיל עם בחורה בחצאית, שלא מעניין אותה הבלי עולם, ולא בא לה לטייל בתאילנד או לראות סרטים אירוטיים עם פופקורן; זה רע שאין צדיק אחד בסדום, שיביט לתוכי מחוצה לי, ויאהב את האישה שבי, הילדה שבי והחרדה שבי.
למה אני צריכה להתנצל על זה שלא שכבתי עם אף אחד? למה אני צריכה לבקש סליחה על כך שאני רואה חשיבות בלהיות עם גבר אחד, ולהשאר נאמנה לו? למה קוראים לזה נאיביות? למה חושבים שזה קדמוני יותר ממשה רבינו? למה הומואים ולסביות זה כבר לא מוזר, אבל אני - דתייה אותנטית (לא שודדת ים) נראית לכולם כמו עוף מוזר חסר תקנה, שבטח איש לא עשה משום שיש לי (ואין לי!!!) עגבת, רחמנא לצלן?
אני רוצה להבין, באמת, למה הכל חשוב חוץ מהעולם שבניתי בתוכי? למה אף אחד לא בא לדבר איתי על דברים אחרים מלבד ענייני חומריות?
אין שום דבר חשוב ממין בעולם הזה? כלום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
