האינטרנט הזה הוא מחלה. הוא הורס את כולנו עד תום, הופך אותנו לשיבוטים, שיבוטים. לכפילים של הנטע הזר.
מי ידע שכך יהיה? מי ידע שלא אדע כבר מי אני, מרוב הפנים הרבות שהרשת יצרה עבורי. אני הכל. אתם הכל. כולנו מושלמים כאן, אך חסרים באופן ניכר.
אנחנו הופכים להיות חטטנים, עלובים, בודדים. כשיש קטלוג פרצופים כל כך נרחב, העולם מקבל משמעות אבסורדית בהרבה. אפשר להמיר כאב בסמיילי בוכה, ותחושת שביעות רצון באגודל מורם ומשורטט.
לא צריך לדבר, לא חייבים להיות גאונים גדולים או מוחצנים ובולטים; הרשת מעניקה רשת ביטחון בדיונית. והרי, אין זה כך, וכולנו יודעים, אולם עודנו כאן, נרטבים מהפחדים של עצמנו מעצמנו. ואין לנו יכולות הישרדותיות משומנות, אלא יכולת וורבאלית מדושנת.
אז אני יושבת ומהנהנת נמרצות לכל חתיך שבא לבקש את ידי המסתובבת לתומה ברשת. כולם פתאום שמים לב אליי, כולם מתעניינים בנפכי נפשי, בכישרונות שלי, בחלומות שלי. ובעצם לא, חלקם רק רוצים לדעת מה מידת החזייה שלי, ואחרים ישמחו לקבל את מספר הטלפון שלי. ולפעמים, לפעמים אני באמת משתפת עם זה פעולה. אני נגררת לדבר איתם בטלפון, ולא סובלת בהכרח. אני חוטאת וחולמת על איך אני חיה בשלווה ואהבה עם יקירי האינטרנטי. חסר שביב שנייה אומלל שיתפוס אותי לא מוכנה, וכבר אני מרשה לעצמי לשקוע בתמונות של עולם טוב יותר. כאן, בדיוק בנקודה הזו, אני הופכת להיות אישה מכרגיל, ודמיונות חסרי שחר נגלים אליי.
אני מרגישה סקסית ומחוזרת, אני אוהבת את עצמי דרך החיבה השקרנית שאני מקבלת כאן.
אני לא צופה בפורנו, אני לא נכנסת לצ'אטים בד"כ, אני לא מדברת עם כל אחד. יש לי פייסבוק קטן ושני בלוגים, וזה הרבה יותר מידי, כדי שהעולם שלי יחרב עליי בכל יום מחדש. כי כשאני מנסה להמיר משהו החוצה, הקיבעונות שנשארו מימי הרשת, הלא רחוקים, מותירים אותנו חסרי יכולת לבחור.
כן, תמיד יש יוצאי דופן. תמיד יש את אלה ששפר עליהם מזלם. אבל מניסיוני, אפשר לומר, אין מקום לתקווה במקום המצולק הזה.
כולנו שונים במציאות, יש לנו אישיות שעוד לא בנו לה אתר, ועוד אין לה מחיר באי-ביי.
אם יש לי קול מעט נשי, או אולי קצת סקסי, אני מיד הופכת להיות אישה ענוגה ונהדרת. נפלאה ברוחי, בנפשי וביופיי, לבטח. אנשים נמשכים לפרספקטיבה שאני מציעה בחינם, אנשים אוהבים את העניין שאני יוצרת עם הלשון שלי. אולי זה אופיום להמונים. והם באים, והם רוצים עוד. אז בסוף אני קוטעת את מסיבת יום האם המתמשכת הזו ומציעה להפגש, ואז הכל מתפוצץ.
החיסרון של האינטרנט, הוא שהוא חוצב סביבנו מסגרת. אנחנו לא מסוגלים לתפוס את כל היישות שעומדת מאחורי המסך, אז אנחנו משלימים אסוציאטיבית ויוצרים אובקייטים חדשים, שלא קיימים. שלא יכולים להתקיים.
לא, אני לא לומדת לקח.
אני ממשיכה להאמין שבסוף מישהו לא יברח ממני כל כך רחוק. עוד יש לי תקווה קטנה שמישהו יצליח להכיל אותי, אולם מצד שני, אני מבינה שזה קשה, והקיבעון הזה שאנשים מקבלים בתוך הרשת, הוא בעייתי ומסמם.
לא רק הפורנו מלכלך אותנו; כל פעולה שיוצרת אינטראקציה בין אנשים, גם יוצרת תוך כדי נגזרות אכזריות. אנחנו מדפדפים בחיים של אנשים, כמו היו סדרת ספרי מתח, ומבלים איתם, תודעתית, באתונה ויפו ובורגס. ואפשר לראות אותנו בכל כך הרבה צורות, ולקרוא אותנו אומרים את זה.
כולנו נפלנו, וכולנו נזקקים. אנחנו קבצני נדבות של תשומת לב, אנחנו צריכים אהבה, ואנחנו מתרחקים ממנה יותר ויותר.
זה לא הפורנו. זה לא הצ'אטים. זה לא שכולנו צריכים אינטרנט רימון.
זה זה שלכולנו יש חדר לבד, זה זה שלא באנו לכאן באוניית מעפילים ולא עברנו מבול, זה זה שאנחנו לא יודעים מה זה לסבול, ושאין לנו יכולת אמיתית להעריך את החיים שלנו. זה זה שאנחנו גרים עם ההורים עד גיל שלושים, ומתעצלים לדעת יותר. האינטרנט הוא כישלון, לא רק כי אפשר למצוא בו איברי מין חשופים, ולא רק כי יש בו סוטים; האינטרנט הוא מכה צורבת, כי הוא מלבה שקרים ומעודד אותנו לקנות חליפות שיכסו את הכאב שבנו.
במקום לדבר עם אמא, אני כאן. במקום לישון, אני כאן. במקום ללמוד, אני כאן. האינטרנט מחליף את חיי, את הצער שלי; הרשתות החברתיות הן קיר דמוי כותל, שנוח לנו לבכות עליו ולמרוח עליו את הנוזלים הלא מגובשים שלנו.
אז כן, בכל יום אני נמצאת כאן קצת פחות, בשאיפה שלבסוף אצליח להתגבר על הצורך לדבר אותי באופן הפתטי הזה. ובכל יום, אני מחפשת לעצמי אלטרנטיבה אחרת שתחזיק מעמד, כמו זו- שאין דביקה ממנה.
אני כלואה מתחת למסכה שמכלה אותי, וקוברת אותי בכל רגע נתון, ואין מתחתיה שום דבר; לא פנים, לא עצב. זו רק אני והשקרים שלי, זו רק אני והשקרים שלכם. וכל זה, זו בדיחה עצובה, זו השבעה שלנו על עצמנו. על מי שיכולנו להיות, אחרי דורות שחוו שואה והליכה ברגל עד כאן.
אנחנו צריכים מבול משלנו, ואותו, אותו אי אפשר למצוא באינטרנט. במקום זה, אנחנו מקבלים רכרוכיות למנה עיקרית, שנאה ותחרות כמנות שניות, וכנשנושים..., אם תהיתם, אנחנו מקבלים נטיות של קיצוניות, חירשות וקללת החיפוש התמידי.
האינטרנט הוא שכבת הגנה מלאכותית. זה לא רק מסך דק שמפריד בנינו לעולם בחוץ.
אי אפשר לגגל בו תשובות למה יהיה איתנו; מה יקרה לנו; מי יתחתן איתנו; מתי נמות; מתי כבר לא יכאב לי;
אנחנו עולים ויורדים בסולם ריקני, מחוברים באנטנת השעה, מנותקים מכל היצירה האמיתית. אנחנו כלים שבורים, חצוצרה עקומה;
וזה העונש שלנו, של כולנו, על שנים של יוהרה, על שהיינו בטוחים שאף אחד כבר לא יפגע בנו.
מי מוכן להציל אותי עכשיו, לאסוף את התמונה שאני ולתלוש את המסגרת הזאת?
אני רוצה חופשה מהדימיון שכובל אותי להיות נצרכת ותלותית, שסועת תדמית ומלוכלכת.
זה כבר לא כואב, ולא שורף, ואני לא מריחה ריח של שרוף, למרות שהכל מסביב די שחור. יש לי חור בלב שמלא בתיקיות מועדפים והיסטוריה, שתמחק מחר, עם כל הקבצים הזמניים. לא, אין לי הרצל לתת לכם.
חטאנו, עווינו, פשענו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
