כינוי:
גיל: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2010
על התקוות האחרונות שלי בחיים שלך.
זה היה יום קייצי, היינו אני ואתה, או אתה ואני, בתל-אביב - עיר הפשע והקטע.
אני זוכרת את החום, כמו חום יולי-אוגוסט שלא לחינם זכה שיכתב על שמו שיר. היה באמת חם בחוץ, כמו גם בבטן שלי. רציתי שהשמיים ישחירו, נסיר את משקפי השמש ונעמוד אחד מול השניה ונסתכל. אתה חושב שהיית אומר לי משהו?
בעיניים היפות שלך מסתתר גורלי השחור, שקטן וגדל בהתאמה עם האישונים שלי. ולא היה לי הרבה מה לומר כמו הרבה מה לצעוק. רציתי שתדע שהזמן שלנו ביחד לא מספק אותי, האופי של הקשר לא מספק אותי, ובכלל, הדרך שבה אני צריכה להסוות את התחושות שלי, רק כדי שלא תחשוב שאני ווירדית חסרת צורה - לא סיפקה אותי מעולם.
אילו יכולתי, הייתי סורגת אותך לסוודר ולובשת. רק ככה אתה יכול לחבק אותי בלי שזה יהיה אסור, החורף היה הופך לקיץ, והקיץ היה מאבד משמעות. הייתי מתה בידיעה שיש לי משהו שלאף אחת לא יהיה. אתה סרוג עליי, בהיר וחגיגי.
הלכנו על הגשר, הגשר הזה שמחבר באופן אבסורדי בין קניון עזריאלי לקרייה, ולא גישרנו על הפערים, רק כיסינו עליהם בשכבות זיעה. ניסנו לחפות על הטפטפת בשלל נושאי שיחה, שתיקות, בהיות והבזקי חיוכים.
הזמן חלף מהר, כרגיל. המעברים החדים האלה בין הזמנים הארוכים שלי לבד לזמנים הקצרצרים שלי איתך, מטלטלים את תקוותי. קשה שלא להביט בך ולרצות נורא שסוף סוף תבוא, ותישאר.
אולי עדיף שבמקום סוודר תהפוך למדבקה. ואני אדביק אותך על הקיר או על התקרה, ואבהה בך עד הבוקר. ובבוקר אקח ואדביק אותך על המחשב, כדי שיהיה לי על מה להסתכל בזמן השיעור המשעמם והבלתי נגמר הזה במערכות מידע.
אמרתי לך שאני רוצה אותך, רק בלי לומר את זה במילים הספציפיות הללו. ניסיתי להיות נקודתית, אולם בכל זאת התפזרתי. והפירורים האלה נראו לך משעשעים. חייכת אליי מידי פעם, נראית מרוצה או מוחמא או סתם מצוחקק למראה הדתייה המסמיקה שמספרת שהיא מעוניינת בחבר הכי טוב שלה. והחילוני, יש לציין. והיפה, החכם והג'נטלמן.
אני יודעת שידעת, המבט המזוגג שלי בולט, כמו גם שבילי הלחות בידיי וההתעסקות הכמעט עצבנית מידי בשיער. אולי קוויתי שתעשה משהו, או לפחות שתעיר לי להתעשת.
ישבנו במסעדה, ושפכתי את המיץ כי ישבתי עקום בתנוחה שתכריח אותי לבהות באובייקטים אחרים מלבדך. צחקת קצת, דיברת קצת, ציקצקת בלשון. אמרת שזה נהדר שאנחנו חברים טובים, כי זה מרגיש נורא טבעי לדבר על הכל. אז עניתי איזה כן מתחמק, וחיפשתי בעיניי בור קרוב ליפול לתוכו מרצון. ולשווא.
אני חושבת שעד היום תחושת הטיפשיות רודפת אותי, בעיקר כי אתה בכל פינה, ובמיוחד כי אתה חלק עיקרי מכל האשליה שנהניתי לצרוך. רציתי שתעשה איתי משהו - שתיקח הביתה ותראה להורים, או שסתם תקח אותי בחזרה למאורתי ותגיד שאני מגזימה ודי לחלום. רציתי שתגיד לי שזו רק הדת שמפרידה בנינו, ולא צרות אחרות. רציתי שתתן לי תחושה ברורה ובהירה, כדי לשים תום לבלבול הזה שלי. וגם אם לא יכולת באמת, וגם אם נתת, לא יכולתי לחשוב על חיי בלעדיך.
היום שלנו נגמר, והרגשתי את נפילת המתח עם נפילת השמש לצד השני של העולם. גורלי השחור שניבט מעיניך התערבב ביער ירוק ומעורפל, נוצץ ומבריק. ניסיתי לחשוב מה אני צריכה לעשות כדי לגרום לך להתאהב בי, ואז חייכת אליי וחיבקת אותי, אמרת לי בפשטות את כל מה שאני מבינה רק עכשיו -
"תודה, אחותי".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
