זו לא משתנה ציבורית.

לא היה לכם סיכוי לפספס את ההתקף הפסיכוטי הזה; אם בכל זאת פספסתם, סביר שאתם לוקים במרעים בישין. אלוהים יודע, אולי חירשות, אילמות או קומה. דומני שניתן לשמוע את צעקותיי עד סוף העולם. עד החלל.

אני לא רוצה לדעת מתי נדלקת אצלכם נורה, אולם שמעתי אותה מתפוצצת עם נפילתי הפתאומית על הרצפה, היישר לתוך גיהינום דביק. הכאבים היו איומים לאין ערוך; זו הייתה מסכת עינויים כבדה. האוויר מיאן להישאב לגופי הכבד. מוחי היה מרוקן, משובש, מבולגן. כמו החדר שהשארתי מאחור, בניו-יורק. הדחפים שלי מילאו כל מיכל היגיון, כל חלקת מציאות. ניסיתי לעזור לעצמי לקום ולברוח למקום אחר, ברם לא הצלחתי למצוא את רגליי או את הנשמה שלי בתוך ההמון. הרוחות והשדים כולם הביטו מתוכי, רקדו לי על הפיפי הלוחץ. חנק אותי ריח הטיגון של חיי על המחבת החרוכה במטבחו של אדון העולם. אולי הם עומדים לאכול אותי, כל האנשים עם המדים שנאבקים בי כעת, עם לחם וגבינה וזיתים. כל מיני תהיות עברו לי בראש באותו רגע; סרטון ארוך חלף לנגד עיניי. ראיתי שם את עצמי, את הכל, את כולם. יכול להיות שזה היה רגשני מידי, אבל גם די מעייף. הפופקורן הדמיוני שבלסתי חרך את גרוני.

תנו לי מים. מים. בבקשה. מים.

אולי עוד מעט אגלה שזו הייתה הזיה אחת גדולה וסוחפת, כזו שמשאירה שריטות עמומות על הלב. אולי אספיק לעוד ריקוד אחרון על פרקט התום והאהבה של בדידותי החיננית. תקתוקי המחוגים המהדהדים משעונו של הרופא מעיזים להשיבני ריקם, ומייאשים אותי. הייתי רוצה לעצור לרגע אחד את העולם השועט לסופו, ולהבין היכן אני ומה עליי לעשות. במקום זה, משתקפת בבואתי המבולבלת מתגה הכסוף של האחות, כמו סימן לניצחון הזמן עליי. מיד ממלאות אותי תחושות מבולבלות וכועסות, שמבכות על לכתה של שפיותי. ובכן, תנוחמו מן השמיים, יש לומר.

זו תחושה המתעתעת המעמידה את החיים בשאלות קיומיות מרחיקות לכת. אי אפשר לדעת היכן מפריד בדיוק הקו הארור בין החלום למציאות. רק עתה ברור לי, שהרצון הבלתי נשלט לגלותו, הוא פיתיון של המוות. פיתיון מתוחכם. כל ניסיון לחקור את סודו הנסתר, עשוי להיגמר במוות. מוות כזה שיקטלג ההמון מתחת לשורה הדגושה 'בטרם עת'. אנשים ידברו על שנקטף באיבו.

אני אגיד לכם מה נקטף באיבו.

[מתוך ההקדמה לספרי הראשון העתיד לצאת בעוד כשנה, בע"ה].

[כל הזכויות שמורות, אין לעשות בכתוב שום שימוש]

ובכן, כל אדם רוצה מה שהוא לא יכול להשיג, או מה שלא קיים בנמצא.

נשים (ועסקינן בפנויות) מתחלקות לכמה קטגוריות:

1. אלה שיש עליהן קונצנזוס [חיובי\שלילי].

2. אלה ששנויות במחלוקת.

3. אלה שהן בלתי נראות.

כשאת קונצנזוס חיובי, את לא שואלת את עצמך למה. את פשוט נכנסת לזוגיות ומשחקת בגלגל המזל. כשאת קונצנזוס שלילי, את מיואשת.

כשאת שנויה במחלוקת, את מנסה לפתח מן 'מולטי טסק' פנימי ולהתאים את עצמך לבקשות הכל.

כשאת בלתי נראית, את מוותרת על הכבוד שלך ומתחילה לפעול. צרחות, אובססיות, בגדים פרובוקטיביים, קללות, מגפי עור בשיא הקיץ. או מתאבדת.

מיותר לציין לאיזו קטגוריה אני שייכת, אם כן.

אביב גפן היה אומר על זה משהו טיפשי וצרוד, נניח. אבל שלמה ארצי סתם היה עושה מזה קיסריה.

חתיכות העץ שמעליי מסתובבות במהירות ומקררות את מזגי. אביב גפן שר קצת ברקע ואני כותבת ומוחקת, משתדלת לתפעל את המילים שלי, כך שיעידו עליי את הכי קרוב למדויק.

זה קצת קשה להודות שאת שייכת למאה ה15, שיש לך בעצם קראש כבד על הידיד האידיוט שלך שבכלל מחפש נופרים בבריכה הדימיונית שלו, שאת צריכה ללמוד לא להתנצל ולא להביט אחורה ושאת בעצם לא לומדת לקח מאשת לוט. או מניסיונם של אחרים, באופן כללי. קשה לספר שאני בעצם מכונית שנוהגים בה אנשים שנתקעו בשום-מקום רק כי לא הבחינו בנורה הכתומה שצועקת: דלק.

מה מירי מסיקה הייתה אומרת על זה?

בכל מקרה, נחזור לענייני דחתונה.

חתונה זאת מילה שיש לה תומכים אדוקים ומתנגדים חריפים, ממש כמו לישראל. אם את מזכירה את השורש ח.ת.נ ליד הגבר הלא נכון, הוא עשוי להשתגע ולהזדקק לטיפול נוירו-פסיכיאטרי, ומצד שני, אם את מדברת על זה עם בחור שלא בורח - זה אומר: יבָּשה!

"אני רוצה להתחתן" מחלק את קהל הזכרים לשני חלקים [לא שווים]: אלה שזה מפחיד אותם ואלה שלא. בתוך החלק של אלה שזה לא מפחיד אותם, יש את אלה שבאמת מבינים למה ויש את אלה שלא התעמקו בזה. בתוך החלק של אלה שבאמת מבינים למה, יש חרדים, דתיים ואולי גם חילונים. בתוך הדתיים יש את החוזרים בתשובה ואת הכיפות הסרוגות הגדולות [ברסלב] והכיפות הסרוגות הקטנות [בני-עקיבא]. בתוך הכיפות הסרוגות הקטנות, יש את המזגזגים, את המגורשים מגוש קטיף, את העירוניסטים ואת אלה שסתם הגיעו לקטגוריה הזו. בתוך המגורשים מגוש קטיף יש את ההסדרניקים, והמבוהלים. בתוך ההסדרניקים יש גולנצ'יקים, נחלוואים, גבעתיים ואנשי מוסד. בתוך הגולנצ'יקים יש את אלה שהם עד גיל 21 ומעל גיל 21. בתוך אלה שהם מעל גיל 21 יש רק נשואים.

כשניסיתי לומר "להתראות נעורים, שלום אהבה", הכי הרבה שקיבלתי היה זוג כרטיסים למשינה. אבל זה לא מה שרציתי לומר.

אמא אומרת שלהתחתן בגיל 24 -זה!- אידיאלי. אצלי 24 מתקשר לבאואר, אבל היא חושבת אחרת. היא טוענת שלהשכלה ובשלות יש קשר עם המספרים 24 והסימון +.

היא באמת צודקת, אמא, בחורים בגיל שלי נמצאים בשלב אחר, ברוב המקרים. הם מנסים לעבור את אחוז החסימה. חסימת האינפנטילים.

אני אומרת שאני רוצה להתחתן כי אני רוצה לזעזע את מחפשי הסטוצים, ידידות ושאר מיני ירקות מיניים\אפלטוניים. אין טעם לבזבז על האנשים האלה שניה אחת. אם אני אומרת שאני רוצה להתחתן ומכבירה ומוסיפה שאני שומרת נגיעה, נניח, אני מפנצ'רת 90% מחזי גברי ישראל החטובים והפחות. ואז נשארים עשרה אחוזים, שמפוזרים על גבי מדינה שלמה [או מרוכזים ביהודה ושומרון], ותמיד נמצאים בקשר עם החניכה\מדריכה\קומונרית של בני עקיבא.

לעזאזל.

לא, לא. אל תתבלבלו. זה לא מרמור, זו אכזבה.

זה כמו לדחות את טענת H1. זה מבאס.

בסוף העולם וה-H0 שלו מנצחים, ואת לא באמת לחוצה להתחתן, אבל את רוצה משפחה משלך, כדי לתת לאמא, לכל הפחות, את ההזדמנות להפסיק לומר לך "כשתתחתני תביני" ולהתחיל עם ה"אמרתי לך".

אני לא חושקת בשמלה, תסרוקת, טבעת שעולה יותר מחיי, אולם ושאר אינסטרומנטים מעיקים.

אני רוצה להתחתן כי אני יודעת ששערי רצון עמוסים, ועדיף לקחת מספר עכשיו. אני רוצה להתחתן כי נישואים זה דבר שיכול להיות יפה ומעודן ומחזק. אני רוצה להתחתן כי אפשר להפריך את הטענה שזה אקט מטופש שיהפוך את כולם לגרושים בסוף. אני רוצה להתחתן כי זה תענוג להרגיש שמישהו מחוייב לך מתוך אהבה. אני רוצה להתחתן כי אני אוהבת את הבית, וקצת קר כאן כשאני לבד. אני רוצה להתחתן כי אף אחד כבר לא רוצה את זה היום, ואני נועדתי להפוך את המאה ה15 למאה ה21. אין כל רע בלאהוב ולתת אהבה, אין כל רע בלהקים משפחה, אין כל רע בלקום לצד אותה בחורה, שעל כל קמטוט שצץ במשך השנים - יש חמישים תובנות לפחות. אין כל רע בלהפסיק להיות אגואיסט, ולהיות לבשר אחד.

והכי אני רוצה להתחתן, כדי להיות נשואה בגיל 24. ולא להתחיל לחלום על זה רק אז, עם מרירות, אקסים טורדניים ו39 ביציות פחות מעכשיו [נכון שזה נשמע קריפי?:]. 24 זה ה30 החדש.

ואני שואלת... מה רע להתחתן בגיל 27 החדש?

מחשבונים, חברים. מחשבונים.