לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זו לא משתנה ציבורית.


כינוי: 

גיל: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2010

אולי בכל זאת זו הייתה דמעה.


"אמר כ"ק מוהר"ן זצ"ל: הלא אם יידע אדם שיש במקום פלוני אוצר גדול, הלא היה מתייגע ורץ ומתאמץ לחפור ולמצואו... והלא, אני אוצר של יראת שמיים ועבודה תמימה, ומדוע לא מתייגעים אחריי למצוא אוצרי?"

 

זו באמת סוגיה לא פשוטה; 

עד לא מזמן, נערות טובות ותמימות נחשבו לשיא הפריחה, לשרי אדומה ומתוקה שכולם רוצים לקטוף. רוב הנשים היו דואגות לעצמן, מחכות לאיש שיאהב ויכבד אותן באמת, ואליו הן היו קושרות את גורלן.

ובכן, היום זה מעט שונה. בחורה נחשקת היא (לרוב) בחורה מוחצנת מינית; ברוב המקרים שפגשתי, היה מדובר בבחורות שאוהבות גופן ועצמן, רואות בשמרנות פרימיטיביות ואף חסרות בעיה בתשלום רב בדרך להשגת המטרה.

 

לצערי, היום, אני לא נחשבת ביג מציעס (מציאה גדולה, ביידיש) (אני לא באמת יודעת יידיש על בוריה); בחורה בת 21, שמורה מאוד, לא מוחצנת מינית, לא אוהבת להתרועע, סולידית, לא מחפשת למצוא חן בכל מחיר, לא מוכנה להתפשר על קווים אדומים או עקרונות בעלי שורש ובסיס, מסוגלת לאהוב, יודעת להעריך ורוצה לתת. יש לי אופי; יש לי אטיטיוד; אני באמת חושבת שאני בחורה עם עולם פנימי עשיר ומרהיב, אבל זה לא משהו שאני מוצאת לנכון לחלוק עם כל העולם.

 

אני מרגישה מאוד שונה מכל השאר. החברות מהאולפנה נשואות; החברות מהלימודים חילוניות; ואני קצת אחרת.

היום מישהי מהלימודים, מתחלנת, סקרה באזניי את חייה והתמקדה בעיקר בשורת הגברים שעמם נהלה קשרים. השכן שלה, הידיד שלה, החבר של החברה ועוד. לטענתה, בחורה צריכה לאפשר לעצמה לאהוב, גם כשהיא יודעת שהמטרה בלתי אפשרית. היא מאמינה שגברים ונשים חרמנים באותה מידה, שאין ניצול בעולם ושהדת הופכת אנשים להיות נוירוטיים וממוסגרים.

 

ובכן,

אני לא חושבת שאני נוירוטית או ממוסגרת; אבל יש לי משמעת.

זה בכלל לא עניין של דת, אלא של הגינות וכבוד עצמי. אני לא מזלזלת באף אחד, אז קל וחומר שלא אזלזל בעצמי. אינני מצליחה להבין מדוע עושים מסקס יותר ממה שהוא - אקט בהמתי לצורך רבייה. נכון, מחריד לשמוע את זה, אבל זו המטרה של כל הדבר הזה!

שכן, מדוע אסורה האישה על הגבר עד שהיא נישאת? וגם כשהיא נישאת, מדוע היא אסורה שבועיים בחודש? ולמה כשהיא מסיימת נידה וטובלת, זה נופל על הביוץ שלה?

 

אסור להיות נאיביים.

הדת מסגננת חיים ומעגנת אותם.

כמובן שיקומו החילונים ויצחקו עליי, בעולם שלהם אני נחשבת אקסצנטרית מסכנה.

גם המגזר הדתי עבר שטיפת התחלנות, ויש בו היום הרבה מאוד "מודרניות" ואנשים מקלים לעצמם.

לעתים, אינני יודעת אם שווה להמשיך ולשמור על אורח חיי. ככה, לרגעים, אני באמת תוהה מה כל העניין? למי אני מחכה? שיבוא האיש הטוב והנהדר שיגאל אולי מלבטיי? הרי, אנשים כאלה לא חיכו לגיל 21. הם התחתנו הרבה לפני. והיום, כל גבר דתי שיצאתי איתו (24-35) 'לא אוהב להגדיר' את עצמו, והוא בעל ניסיון בחדרי המיטות ויש לו אקסית\ות מיתולוגית\ות. ולי, לי אין סבלנות לכל גיבובי השטויות הללו. כן רוצה, לא רוצה; מחפש דתיה, מחפש בערך דתיה, לא מחפש בכלל; בשל אתמול, בשל עכשיו, עדיין לא ברור;

 

פעם זה היה נורא ברור שיש לך כמות אחים מסוימת, אתה שומר מסורת, אתה מסיים תיכון, הולך לצבא, מוצא אישה טובה, מתחתן איתה, עושה שלושה ילדים או יותר, עובד, חי, יוצא לפנסיה, יוצא לראות עולם, מגיע לארץ, מגלים מחלות (שלא נדע), אז אתה נותן נשיקה לילדים, לנכדים ולכל מה שהגשת, ומחכה בשקט למוות.

היום זה לא טרנדי לרצות קצת מפעם. היום זה כבר לא לעניין. אנשים פורצים גבולות הרבה לפני שהם מבינים את משמעות המילה, והם מחפשים להפיץ את זרעם בארץ (כי פרויד אמר), ואם כבר למות, אז בתוכָן, או בפרובוקטיביות.

 

עד היום, הביטחון שלי היה מתחת לאדמה. גברים באו, בדקו, נראיתי להם דתיה מידי, או לא דתיה מספיק, והם הלכו. הכל היה מעניין יותר ממני: החזה שלי, הואגינה שלי, השפתיים שלי. העניים. הכל, חוץ מהקומפלקס הזה שקוראים לו אני.

וזה די עצוב, כן, מאוד עצוב, שאין גבר אחד (או שיש, אבל נשוי) עם אומץ ופרספקטיבה נורמלית, לבוא ולהתחיל עם בחורה בחצאית, שלא מעניין אותה הבלי עולם, ולא בא לה לטייל בתאילנד או לראות סרטים אירוטיים עם פופקורן; זה רע שאין צדיק אחד בסדום, שיביט לתוכי מחוצה לי, ויאהב את האישה שבי, הילדה שבי והחרדה שבי.

 

למה אני צריכה להתנצל על זה שלא שכבתי עם אף אחד? למה אני צריכה לבקש סליחה על כך שאני רואה חשיבות בלהיות עם גבר אחד, ולהשאר נאמנה לו? למה קוראים לזה נאיביות? למה חושבים שזה קדמוני יותר ממשה רבינו? למה הומואים ולסביות זה כבר לא מוזר, אבל אני - דתייה אותנטית (לא שודדת ים) נראית לכולם כמו עוף מוזר חסר תקנה, שבטח איש לא עשה משום שיש לי (ואין לי!!!) עגבת, רחמנא לצלן?

אני רוצה להבין, באמת, למה הכל חשוב חוץ מהעולם שבניתי בתוכי? למה אף אחד לא בא לדבר איתי על דברים אחרים מלבד ענייני חומריות?

 

אין שום דבר חשוב ממין בעולם הזה? כלום?

נכתב על ידי , 31/10/2010 22:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא רק פורנו.


האינטרנט הזה הוא מחלה. הוא הורס את כולנו עד תום, הופך אותנו לשיבוטים, שיבוטים. לכפילים של הנטע הזר.

מי ידע שכך יהיה? מי ידע שלא אדע כבר מי אני, מרוב הפנים הרבות שהרשת יצרה עבורי. אני הכל. אתם הכל. כולנו מושלמים כאן, אך חסרים באופן ניכר.

אנחנו הופכים להיות חטטנים, עלובים, בודדים. כשיש קטלוג פרצופים כל כך נרחב, העולם מקבל משמעות אבסורדית בהרבה. אפשר להמיר כאב בסמיילי בוכה, ותחושת שביעות רצון באגודל מורם ומשורטט.

לא צריך לדבר, לא חייבים להיות גאונים גדולים או מוחצנים ובולטים; הרשת מעניקה רשת ביטחון בדיונית. והרי, אין זה כך, וכולנו יודעים, אולם עודנו כאן, נרטבים מהפחדים של עצמנו מעצמנו. ואין לנו יכולות הישרדותיות משומנות, אלא יכולת וורבאלית מדושנת.

 

אז אני יושבת ומהנהנת נמרצות לכל חתיך שבא לבקש את ידי המסתובבת לתומה ברשת. כולם פתאום שמים לב אליי, כולם מתעניינים בנפכי נפשי, בכישרונות שלי, בחלומות שלי. ובעצם לא, חלקם רק רוצים לדעת מה מידת החזייה שלי, ואחרים ישמחו לקבל את מספר הטלפון שלי. ולפעמים, לפעמים אני באמת משתפת עם זה פעולה. אני נגררת לדבר איתם בטלפון, ולא סובלת בהכרח. אני חוטאת וחולמת על איך אני חיה בשלווה ואהבה עם יקירי האינטרנטי. חסר שביב שנייה אומלל שיתפוס אותי לא מוכנה, וכבר אני מרשה לעצמי לשקוע בתמונות של עולם טוב יותר. כאן, בדיוק בנקודה הזו, אני הופכת להיות אישה מכרגיל, ודמיונות חסרי שחר נגלים אליי.

אני מרגישה סקסית ומחוזרת, אני אוהבת את עצמי דרך החיבה השקרנית שאני מקבלת כאן.

 

אני לא צופה בפורנו, אני לא נכנסת לצ'אטים בד"כ, אני לא מדברת עם כל אחד. יש לי פייסבוק קטן ושני בלוגים, וזה הרבה יותר מידי, כדי שהעולם שלי יחרב עליי בכל יום מחדש. כי כשאני מנסה להמיר משהו החוצה, הקיבעונות שנשארו מימי הרשת, הלא רחוקים, מותירים אותנו חסרי יכולת לבחור.

כן, תמיד יש יוצאי דופן. תמיד יש את אלה ששפר עליהם מזלם. אבל מניסיוני, אפשר לומר, אין מקום לתקווה במקום המצולק הזה.

כולנו שונים במציאות, יש לנו אישיות שעוד לא בנו לה אתר, ועוד אין לה מחיר באי-ביי.

 

אם יש לי קול מעט נשי, או אולי קצת סקסי, אני מיד הופכת להיות אישה ענוגה ונהדרת. נפלאה ברוחי, בנפשי וביופיי, לבטח. אנשים נמשכים לפרספקטיבה שאני מציעה בחינם, אנשים אוהבים את העניין שאני יוצרת עם הלשון שלי. אולי זה אופיום להמונים. והם באים, והם רוצים עוד. אז בסוף אני קוטעת את מסיבת יום האם המתמשכת הזו ומציעה להפגש, ואז הכל מתפוצץ.

החיסרון של האינטרנט, הוא שהוא חוצב סביבנו מסגרת. אנחנו לא מסוגלים לתפוס את כל היישות שעומדת מאחורי המסך, אז אנחנו משלימים אסוציאטיבית ויוצרים אובקייטים חדשים, שלא קיימים. שלא יכולים להתקיים. 

 

לא, אני לא לומדת לקח.

אני ממשיכה להאמין שבסוף מישהו לא יברח ממני כל כך רחוק. עוד יש לי תקווה קטנה שמישהו יצליח להכיל אותי, אולם מצד שני, אני מבינה שזה קשה, והקיבעון הזה שאנשים מקבלים בתוך הרשת, הוא בעייתי ומסמם.

לא רק הפורנו מלכלך אותנו; כל פעולה שיוצרת אינטראקציה בין אנשים, גם יוצרת תוך כדי נגזרות אכזריות. אנחנו מדפדפים בחיים של אנשים, כמו היו סדרת ספרי מתח, ומבלים איתם, תודעתית, באתונה ויפו ובורגס. ואפשר לראות אותנו בכל כך הרבה צורות, ולקרוא אותנו אומרים את זה. 

כולנו נפלנו, וכולנו נזקקים. אנחנו קבצני נדבות של תשומת לב, אנחנו צריכים אהבה, ואנחנו מתרחקים ממנה יותר ויותר.

 

זה לא הפורנו. זה לא הצ'אטים. זה לא שכולנו צריכים אינטרנט רימון.

זה זה שלכולנו יש חדר לבד, זה זה שלא באנו לכאן באוניית מעפילים ולא עברנו מבול, זה זה שאנחנו לא יודעים מה זה לסבול, ושאין לנו יכולת אמיתית להעריך את החיים שלנו. זה זה שאנחנו גרים עם ההורים עד גיל שלושים, ומתעצלים לדעת יותר. האינטרנט הוא כישלון, לא רק כי אפשר למצוא בו איברי מין חשופים, ולא רק כי יש בו סוטים; האינטרנט הוא מכה צורבת, כי הוא מלבה שקרים ומעודד אותנו לקנות חליפות שיכסו את הכאב שבנו.

במקום לדבר עם אמא, אני כאן. במקום לישון, אני כאן. במקום ללמוד, אני כאן. האינטרנט מחליף את חיי, את הצער שלי; הרשתות החברתיות הן קיר דמוי כותל, שנוח לנו לבכות עליו ולמרוח עליו את הנוזלים הלא מגובשים שלנו. 

 

אז כן, בכל יום אני נמצאת כאן קצת פחות, בשאיפה שלבסוף אצליח להתגבר על הצורך לדבר אותי באופן הפתטי הזה. ובכל יום, אני מחפשת לעצמי אלטרנטיבה אחרת שתחזיק מעמד, כמו זו- שאין דביקה ממנה.

 

אני כלואה מתחת למסכה שמכלה אותי, וקוברת אותי בכל רגע נתון, ואין מתחתיה שום דבר; לא פנים, לא עצב. זו רק אני והשקרים שלי, זו רק אני והשקרים שלכם. וכל זה, זו בדיחה עצובה, זו השבעה שלנו על עצמנו. על מי שיכולנו להיות, אחרי דורות שחוו שואה והליכה ברגל עד כאן.

אנחנו צריכים מבול משלנו, ואותו, אותו אי אפשר למצוא באינטרנט. במקום זה, אנחנו מקבלים רכרוכיות למנה עיקרית, שנאה ותחרות כמנות שניות, וכנשנושים..., אם תהיתם, אנחנו מקבלים נטיות של קיצוניות, חירשות וקללת החיפוש התמידי.

 

האינטרנט הוא שכבת הגנה מלאכותית. זה לא רק מסך דק שמפריד בנינו לעולם בחוץ. 

אי אפשר לגגל בו תשובות למה יהיה איתנו; מה יקרה לנו; מי יתחתן איתנו; מתי נמות; מתי כבר לא יכאב לי;

אנחנו עולים ויורדים בסולם ריקני, מחוברים באנטנת השעה, מנותקים מכל היצירה האמיתית. אנחנו כלים שבורים, חצוצרה עקומה;

וזה העונש שלנו, של כולנו, על שנים של יוהרה, על שהיינו בטוחים שאף אחד כבר לא יפגע בנו.

 

מי מוכן להציל אותי עכשיו, לאסוף את התמונה שאני ולתלוש את המסגרת הזאת?

אני רוצה חופשה מהדימיון שכובל אותי להיות נצרכת ותלותית, שסועת תדמית ומלוכלכת.

זה כבר לא כואב, ולא שורף, ואני לא מריחה ריח של שרוף, למרות שהכל מסביב די שחור. יש לי חור בלב שמלא בתיקיות מועדפים והיסטוריה, שתמחק מחר, עם כל הקבצים הזמניים. לא, אין לי הרצל לתת לכם.

 



 

חטאנו, עווינו, פשענו.

נכתב על ידי , 24/10/2010 00:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,717
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSECtion אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על SECtion ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)