כלבשותה

פגישות עם חברים מהעבר הוא הכי שונא. תמיד זה מזכיר לו את כל התוכניות שעשו, את הדרך בה הם ראו את עצמם ואת העתיד ומה שיצא בסוף.

לא משנה אם זה היה ליצן החבורה שכולם חשבו שהוא חכם והיום הוא פקיד בנק משועמם. או אולי המוזיקאי הרגיש מכולם, חביב הנשים והיום כליזמר בצפת. כשר בהשגחה.

לפני כמה ימים הוא נפגש עם אחד כזה. חבר ותיק שהסתבר שהחברה, בה הוא עובד, שוכרת את שירותיו בתור פרילנסר. החשבונית קפצה לו לעיניים "גיל הראל – יועץ ממשקים. 2200 ש"ח" כשעבר על משכורות ושונות. גיל הראל. החנון החמוד שהיה איתו ביחידה. ככה פתאום עשר שנים אחרי השחרור. ישר זיהה. חייך למראה הטיטל הבועתי, והחליט להתעניין בשלומו בטלפון למספר שהיה רשום בחשבונית. לקח לגיל כמה דקות להיזכר. הוא תמיד היה קצת מפוזר.  בסוף קבעו למשקה.

"בוא נפגש מחר, אני צריך להיות באיזה מקום חדש, תבוא איתי. תאמין לי – אתה לא תתחרט".

... "לאן נוסעים" שאלתי את גיל כשנכנסתי למכונית שלו. סובארו DL ישנה, 'אבל נוסעת'. כמו שגיל צוחק. לפחות יש לי מאזדה חדשה מהעבודה, רגשי הנחיתות הטבעיים שלי מול הרווק השמח הזה נרגעו קצת.

"אתה הולך לאהוב את זה" הוא חייך כמו מסטול בפיצוציה "אנחנו הולכים לפתיחה של מועדון סאדו חדש. אל תשאל אותי מה זה אומר או מה הולך להיות שם, אבל זה חייב להיות משהו מעניין. פותח את זה מישהו שאני מכיר מאתר שהיה לו פעם. ניסה להרים את המכה בימי הבועה היפים."

"OK, שמעתי על שינויי קריירה יותר מוזרים מזה. היית צריך לומר לי מראש, לפחות שאביא בגדים שחורים בהתאם למעמד ולמקום. עכשיו אני עם החולצה הכחולה המדוגמת של פועלי הצווארון הלבן." חייכתי. "אז מה קורה איתך היום? ראיתי שאתה עצמאי. איך הולך? עדיין רווק יה מניאק?" ...

המועדון התגלה ככוך מואר בנרות בנווה צדק. בניין ישן ומדהים. תוכו מעוצב בסגנון גותי עם מוזיקה תואמת והרבה בחורות בלטקס ועור. אולם גדול למטה, כוכים הסגורים ככלובים למעלה במעין מרפסת, ובר מעוצב להפליא. הם ישבו על הבר, כמו שהוא אוהב,  ושמחו לגלות אחרי סיבוב הבירות השלישי שהשתיה בחינם בגלל הפתיחה. הם העלו זכרונות ו'השוו גודל' – משכורת, מכונית, זיונים וכל שאר הדברים שגברים משווים כשהם נפגשים.

בין לבין הם השתלבו בקהל המגוון והמעט המום שהסתובב שם, התרחקו כשצוותי הטלויזיה והרדיו כמעט הלכו מכות לידם מאיזו סיבה עלומה, ונהנו.
הוא שועשע מה'ילדות טובות תל-אביב' שהסתובבו ועשו פרצופים קשוחים, והגור בן העשרים שהסתובב עם השוט וניסה לשכנע את עצמו שהוא דומיננטי. החושים אמרו לו מי המלכות האמיתיות ומי רק חלק מהתפאורה, והוא שמח לגלות שהן יפהפיות.
לא הרבה פעמים בחיים יוצא לאדם לראות את המלכה הרעה משלגיה. זו, שכמו וודי אלן, בה היה מאוהב בסתר ליבו כשהיה ילד. מסתובבת מול העיניים ובגודל טבעי. הוא הרגיש כמו בביקור הראשון שלו בדיסנילנד כשהיה בן שש. ילד בעולם האגדות הפלסטיקי.

גיל, באופן סטריאוטיפי להפליא, הכיר את אחת מהמלצריות\מארחות שעבדה בשעות היום בקפה השכונתי הישן שלו או משהו דומה.

את הערב הוא סיים בהקאה חיננית אצל המאהבת התורנית. לענבל הוא אמר למחרת שנשאר לישון אצל חבר בתל אביב כי לא היה מסוגל לנהוג מרוב ששתה. חצי אמת תמיד עדיפה על שקר מוחלט. והיא, שיודעת לתת לו את המרחב שלו להתפרק בשתיה פעם באיזה זמן "רק שלא יהפוך להרגל, הא?", לא אמרה כלום.

לפעמים הוא חושד שהיא יודעת עליהן. לפעמים הוא חושד שגם לה יש משהו מהצד. לפעמים היא נראית לו רגועה מדי. אבל הוא לא שואל, כמו שהיא לא שואלת. יש בינם נוחות מסוימת.

מה שנשאר לו עמוק בראש מאותו ערב, זו העובדה שגיל לא נראה כמו הרווק המאושר שהוא חשב שיפגוש. הוא תמיד מפחד לפגוש חברים רווקים. הם מעלים לו את כל הזכרונות מהימים הטובים ובתמורה נותנים את משפט הנצח "אתה לא יודע כמה נמאס לי כבר לישון לבד".

אבל גיל לא נתן את המשפט הזה, ולא נראה מדוכא. הוא רק לא נראה מאושר. סתם אדם שחי את חייו. לא סיבה לקנאה ולא לרחמים.

כמו שהוא זכר אותו מהצבא – חנון חמוד.

עכשיו הוא מביט על חומי הגולדן, עם האזיקים הקטנים שמחוברים לו לשרשרת, מזכרת מאותו ערב. מקשיב לTrue Stories של Talking Heads שמדבר על אנשים כמוהו, ויושב לכתוב.