כלבשותה כי מה עוד כבר נשאר לעשות? |
| 1/2004
נשיקה מגלזגו
חורף עכשיו. חורף שנראה כאילו נלקח מטריפ. כל רגע רגש אחר. רגע שמש ורגע מבול כלבים וחתולים.
בצהריים כשטייל עם הכלב בפארק האזורי זרחה שמש חורפית נעימה. אחרי הצהריים, כשהסיע את הילדות לחוג מוזיקה במתנ"ס ירד גשם. כל רגע משהו אחר. מזג אויר שמסמן את האבולוציה. העולם בטריפ ורק מי שמסתגל אליו ישרוד.
ככה הוא הרגיש בפנים. עמוק בתוך הראש. לשם נדדו המחשבות שלו כשישב לכתוב. לספר למה הוא היה בבית בשעות היום. מה קרה שלא היה במשרד עד הערב לפחות. מה היה בלילה.
אבל לא בא לו לכתוב על הפיטורין, על סגירת החברה. על שהסוף ,סוף-סוף, קרה. גם את זה סיפר עכשיו רק בשביל לראות אם הוא יכול לדחוס את אותה המילה שלוש פעמים רצוף באותה השורה.
ככה המחשבות שלו מטיילות בשבוע האחרון. ללא שום כיוון מוגדר. מהילדות, למזג האויר, ליום שהודיעו להם שהם מפוטרים. ליום שאמרו שלא נשאר אפילו כסף בקופה לפיצויים. הוא מנסה להתחמק מהמחשבות על הצורך בהתארגנות, לשכירת עורך-דין לתבוע את מקומם של העובדים בשורה הראשונה של הנושים.
ושוב המחשבות שלו נזרקות בחזרה לימים הטובים. אלו שעליהם הוא חשב לכתוב כשהתיישב לכתוב. לספר את כל הסיפורים המצחיקים והמגניבים שיש לו בארסנל. סיפורי אוניברסיטה וכאלו עם הרבה חברים. אולי משהו מהצבא. אולי אפילו על ימי הסקייטבורד של התיכון. יספר קצת מסיפורי תל-אביב שלו או סיפורי בגרות. כמו הרצח בשנקין שהיום נשמע כמו אגדה אורבנית. הימים הטובים שלמונח "ישיבה" עוד היתה קונוטציה חיובית. סיפורים יותר אפלים, אפופי עשן סמיך. מופעים קטועים בזיכרון של ימים טובים.
הוא נזכר במה שראה בטלויזיה לפני כמה ימים. הזמרת ההיא שפעם היתה רוקיסטית קשוחה שתפסה תחת בתור לדלפק באוזן השלישית, והיום שרה דואטים עם מירי אלוני. נזכר איך הביט בעיניים שלה כששרה וראה את הפחד. הפחד מההבנה שגם היא תהיה מירי אלוני עוד מעט. המבט הכבוי של פקיד שהולך לעבודה, המבט של מי שהבין שהגיע לפסגת חייו המקצועיים ומכאן יש רק נפילה.
כמו הנפילה שלו. מנסה לא לחשוב עליה וחושב על הפיטורין, האישה והילדות. מהיכן יאכיל אותם בעוד שלושה חודשים, ארבע, חמישה? הרי במצב הנוכחי אין לו הרבה סיכוי לעבודה שתוכל להאכיל משפחה ולשלם את המשכנתה.
איפה הימים ש"משכנתה" היתה רק כינוי גנאי לחתונה. ככה הם צחקו על זה. אבל לפני שהבינו מה החברות שלהם רוצות, כבר קראו להן "נשים". והם שמחו. הם ציפו לעתיד טוב. לא להווה הזה.
היום הוא הרביץ לענבל. עכשיו זה נשמע לו יותר דרמטי ממה שהיה. ממש 'בעל מכה', הוא הרגיש את הסטיגמה מתלבשת עליו כמו איש מכירות במחלקת יולדות. הם התווכחו במטבח, היא צעקה עליו והתקרבה באיום מעושה, הוא פשוט נגח בה.
לא חזק מדי, חס ושלום. בקופת חולים, כשהאחות התורנית תפרה לה מעל העין, הם סיפרו שהיא פגעה עם הראש במדף והאחות נראתה מאמינה.
כשהם חזרו הביתה הוא התנצל והשמיע לה את Glasgow Kiss של Carter USM. הוא תמיד ידע להצחיק ממנה את הכעס בויכוחים. היא הבינה שזה לא ממש היה הוא מי שעשה לה את זה. השיר הזכיר לה את הבחור איתו התחתנה. אותו אהבה. והיא סלחה. והם עשו אהבה כמו בהתחלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
