כלבשותה

היו עכשיו כמה ימים של שמש. הפוגה נעימה.

הם ניצלו אותם לשבת בקפה בכיכר של השכונה. ליד המרכז המסחרי. קפה שהתקיים בזכות כל "אלמנות ההיי-טק" שהיו יושבות בו ביום, כשהבעל היה בעבודה והילדים בבית-ספר. עכשיו, כשאין כמעט היי-טק, בית הקפה מלא במובטליו. הנשים נמצאות עכשיו בעבודה ביום, כשהילדים בבית-ספר, והבעלים בקפה.
אפילו הוא, שבכלל רואה-חשבון, מחשיב את עצמו כ"מובטל הייטק". יותר נוח לו לחשוב על עצמו כיותר מ"סתם מובטל".  הוא לא יושב על הברזלים ומפצח גרעינים. הוא יושב בקפה ושותה הפוך גדול. במאג. שיספיק להרבה זמן.

השבוע היו ימים יפים. השמש חיממה אותם. הזריקה אופטימיות לראשים שהתאמצו לשמור על עצמם במקום. אפילו רחלי המלצרית הקשוחה, שכבר לא יכולה לסבול את חבורת המובטלים המקשקשים שהתבצרו לה בקפה, חייכה. פעמיים.
הפעם השניה היתה כשהוא אמר לה על ההתאמה המלאה בין צבע השיער שלה לצבע השמש. היא לא חייכה אליו ככה כבר שנה וחצי. מאז שהסתבר לה שהוא נשוי. אחרי שלוש הפעמים ששכבו. קצת אחרי שהוא וענבל עברו לכאן.

ישראלי זכה בפרס נובל לשלום, הכריזו כל הכותרות בעיתונים. כל אתרי החדשות געשו וכל הפורומים המלומדים רגשו.

אבל הוא רק עמד שם על הבמה. אמר יפה תודה. לקח את המעטפה עם הצ'ק, נישק את ידה של המלכה והלך בחזרה. כל הפרסום של השבועות האחרונים עשה לו רע. החליפה לחצה, והוא חשב שאכל מעט יותר מדי תפוחי אדמה בארוחה החגיגית שהיתה לכבודו בשגרירות בצהריים.

בלילה בחדר במלון בשטוקהולם, הוא ישב לבד על המיטה. ניסה לשחזר בראש בפעם המאה איך זה קרה. היה לו קשה לזכור איפה זה התחיל.

הוא זכר את ההתערבות עם אייל כשיצאו מהסרט. הוא אפילו זכר את הסרט. "נפש יפה", או משהו דומה. על חולה שסעת שזכה בפרס נובל לכלכלה.
הוא זכר איך אייל צחק עליו כשאמר שיום אחד גם הוא יזכה בנובל. הוא זכר גם איך הוא צחק מהמחשבה על זה. הוא היה אז מובטל. אפס גמור שהולך להצגות צהריים של סרטים סנטימנטליים. איפה הוא ואיפה הפרס.

חשב על הלילה ששכב איתה. עם זו שהבינה. זו שהביאה לו את האקסטה, שרצתה שיעבור לגור בתוכה. מדמיין את התנוחות, אצבעות שמתערבבות עם לשון שמפנה את המקום לאיבר שחודר. כיצד רכן עליה מכל כיוון אפשרי. כיצד החליק לתוכה בזויות שנדמה לו כי נלקחו מהמדע הבדיוני. כיצד הרכיב אותה עליו למסעות ארוכים של צבעים שמתפוצצים בתוך המוח. כיצד שאגה, וגנחה. יללה והתחננה שימשיך. רחוק יותר. עמוק יותר. שעה. שעתיים. חמש. שבע. הזמן עצר במיטה שלה באותו הלילה שהפך ליום. רק שניהם והמסע לאין סוף.

הוא חשב על התגובות שהתקבלו כשכתבה על זה בבלוג שלה. כשתיארה מילה במילה את מה שעשה לה. כיצד סיפרה על הגילוי. על השקט שאופף אותה מאז אותו הלילה. התיאור שהדליק את האש בשדה הקוצים. הסיפור שיצא מתוך הרשת לעולם האמיתי במהדורות חדשות מיוחדות שסיפרו. מומחים שהתדיינו באולפן, וצופים שהתדיינו בבית. הרבה דיונים הם הציתו.

ככה הוא ישב בקפה עם החברים החדשים, מהלשכה של האקדמאים. מספרים על חלומות וסיפורי עבר וגדולות, כשרוני עבר שם. רוני הוא חבר ישן שגר בשכונה ליד. הוא עצמאי, פרילנסר למשהו לא ברור ולא חשוב. מה שכן חשוב, זה שאחרי חמש דקות של שיחה, הסתבר לו שרוני מחפש רואה חשבון חדש. אחרי עוד חמש דקות של שיחה, היה לו לקוח ראשון. הוא החליט להתחיל לקחת לקוחות. הרי אין לו ממש ברירה. דמי האבטלה לא מכסים לו יותר משני חשבונות וכמה כוסות קפה. חוץ מזה שללשכה הוא צריך לקום בשבע בבוקר, כדי לתפוס תור. הוא לא מוכן גם להיות מובטל וגם לקום בשבע בבוקר. יש גבול לכל דבר.

ענבל גם שמחה. היא שונאת את העבודה שלה וממש מחכה כבר שהוא יתחיל לעבוד כדי שהיא לא תהיה חייבת לעשות את זה יותר. היא רוצה לחזור לתפוס את מקומה בבית הקפה.
אם הוא יעבוד, היא כבר לא תהיה חייבת ללכת לידו על קליפות ביצים. היום כל דבר קטן מקפיץ אותו. אם תהיה לו עבודה הוא יהיה הרבה יותר רגוע. בשביל אנשים כמוהו, היא יודעת, העבודה משחררת.

עם Zero Seven ברקע, כוס אלגורילי חם, ולקוח ראשון, הוא מספיק רגוע בשביל לשבת לכתוב על השבוע האחרון. לעדכן את היומן המוזר באינטרנט שהתחיל לכתוב לא מכבר.