לפתע העולם עוצר מלכת ומדינה שלמה מתלכדת כאילו היו גוש סלע שלא מתפרק,חזק, עומד או בעצם פאזל כזה שחסרים בו כמה מליוני חלקים..

אז יש צפירה ועשרות טקסים, שרים להם, שרים לכם. איך הייתם ומה עשיתם או בעצם כמו שכולם אמרו 'ומה עוד יכלתם להיות', ורוקדים לכבודכם, וכל צעד וצעד משמש נופל אחר. השמות שלכם מופיעים על המרקע.. ועוד אחד ועוד אחד. זה לא נגמר, העצב לא פוסק, הדמעות לא עוצרות.

ואז עוד שיר, ואישה אחד בצד וירח חצי מלא.. בטח חצי מלא.. חצי אנשים, חצי חיילים, חצי מהפלוגה ועולם שלם לאדם אחד. אז ברגע אחד הכל נהיה שלם ונשבר, גם יחד.

ואז אחרי שערב יום הזיכרון מסתיים ונרות האיבה כבים; הסלע כבר לא כ"כ סלע עומד והפאזל שוב מפורק בתוך הקופסא, והחיים ממשיכים כהרגלם,ויש רק כמה משפחות שהכאב לא עובר ולא נרפא, גם ביום הזה וגם בימים אחרים.

ופתאום יום העצמאות מגיע וכל העצב שהיה עשרים וארבע שעות קודם לכן.. כאילו לא היו.

יהי זכרכם לברכה, גיבורים.

נזכור ולא נשכח.