בעודי מסתכלת על הרשימה בתוך המועדפים שלי אני נתקלעת באתר שלכם, באתר החי שמזכיר את מותכם. אני תוהה למה אני לא נכנסת לעיתים קרובות יותר כמו פעם, ואיך שכחתי בכלל שהאתר הזה נמצא אצלי במועדפים. אני נכנסת לאתר, שוב. ומדפדפת בין קטע לקטע ונזכרת איך קראתי את אותו הקטע בדמעות, ברגש, בעצב, בכעס. אולי אחרי שנה וחצי, הדברים שקעו, אבל מידי פעם שיוצא לי באמת לחשוב על המשפחה, להכנס אל תוך ביתם ולדמיין לעצמי את החיים המתנהלית כל יום, כל היום, לפתע הלב נצבט כשאני רק מתארת את ההרגשה שהם מרגישים יום יום, בלעדייך.. בלעדֲייך. לפעמיים הדמעות שוב מציפות ולפעמיים אני מסלקת את המחשבה מראשי ולא נותנת לה לתת לי לשקוע  במחשבות האלו, שוב. אני נכנסת לתוך המכתבים שכתבו לכם, שתקראו מלמעלה וחושבת כבר שאין יותר מה לכתוב, שהדף הזה הוא כבר היסטוריה, שהוא מיצה את עצמו ולא יכתבו בו יותר. אני מדפדפת בין המכתבים ומוצאת את עצמי קוראת את שורות ההספד של המשפחה המצומצמת שלך וכל מילה ומילה מרגשת יותר מהקודמת לה. "היית אדם כ"כ חיובי, שמח ואוהב." מצחיק, אבל אמיתי לדעת שאני מכירה אותך לאחר מותך.. המילים נחרטות בליבי ומשפט אחד עושה את את הכל. הוא כ"כ מכאיב.. כ"כ נכון;

"משהו בנו מת אתכם היום."

יהי זכרונכם לברכה.

כל השבוע כולם מתרוצצים בשלהם, לאף אחד אין זמן כמעט אחד לשני. כל אחד בעבודה שלו ובהתעסקיות הפרטיות שלו. בית כ"כ גדול, לאף אחד לא צפוף. הכל מרווח ונותן ספייס לכל אחד.

כל אחד בחדר שלו, כל אחד במחשב שלו או בטלוויזיה . לא כ"כ שמים לב לכל השאר. כל אחד עם החיים הפרטיים שלו ומידי פעם פה ושם יש מישהו שמציץ ובודק.. או אולי אפילו שניים.

הורים, שני אחים ואחות קטנה. נשמע טוב אם מסתכלים מהצד. צחוקים רציץ פה עד מחר, הבית מלא חברים ושמחה. הכל מושלם כשמסתכלים מהצד. אף אחד לא מפריע לשני. ופה ושם מסתכלים .. אולי..

אך ביום שישי, בערב גורלי, כשכולם מתכנסים סביב שולחן אחד הכל נפתח והמציאות מתגלה;

הכל היה יכול להיות מושלם .. אם רק היה כבוד במשפחה.

אז מה אם אומרים איזה משהו קטן? אז היא אמרה. ואז כל "הגדולים" כמו עדר שלם צוחק על אותה הערה שראש השולחן ממלמל. והאדון השני - הלוא האח הבכור - חושב כי הוא מנהל. מתנהג בצורה כ"כ מגעילה, שכ"כ לא מתאימה לשולחן. צוחק ומצדיק את האח השני כי הוא הרי הצדיק. צוחק וצוחק , מלגלג, מזלזל. אז מה אם זה רק משפחה?

והאמא יושבת, חושבת מכניסה הערה מעצבנת. אולי היא צודקת אך מי מקשיב ולוקח ללב? כולם פה מזלזלים במילה של האחר.

והאחות הקטנה יושבת שם, לא מבינה מה הולך בשולחן. הרי הכל מושלם כשמסתכלים מהצד. מה קורה כשבעצם כולם יחד לבד?

פתאום התיאוריה כבר לא כ"כ נכונה, הרי איפה השמחה, הצחוק והאהבה?

וכשהקטנה אומרת משהו- מי בכלל יקשיב, מי בכלל ישמע. הרי הכל שטויות במיץ עגבניות , מי היא בכלל שתגיד מה נכון? אז היא צועקת וצועקת אולי פעם תקשיבו, למה הכל לא מעניין, וסתם כאילו?

כי משפחה לא בוחרים, אז למה אם יצא, לא יכבדו את השני?

וכשיעברו השנים והמשפחה תעבור ימים.. הצורך להיות ביחד יהיה כ"כ נעים. הכבוד, הצחוק והשמחה חייבים להיות אצל כל אחד מהמשפחה. הכל היה יכול להיות מושלם! ... אם רק כולם היו נמצאים כאן.

אני באמת אוהבת אתכם..

רק חבל שזו המציאות.

The.sheep