לפתע העולם עוצר מלכת ומדינה שלמה מתלכדת כאילו היו גוש סלע שלא מתפרק,חזק, עומד או בעצם פאזל כזה שחסרים בו כמה מליוני חלקים..

אז יש צפירה ועשרות טקסים, שרים להם, שרים לכם. איך הייתם ומה עשיתם או בעצם כמו שכולם אמרו 'ומה עוד יכלתם להיות', ורוקדים לכבודכם, וכל צעד וצעד משמש נופל אחר. השמות שלכם מופיעים על המרקע.. ועוד אחד ועוד אחד. זה לא נגמר, העצב לא פוסק, הדמעות לא עוצרות.

ואז עוד שיר, ואישה אחד בצד וירח חצי מלא.. בטח חצי מלא.. חצי אנשים, חצי חיילים, חצי מהפלוגה ועולם שלם לאדם אחד. אז ברגע אחד הכל נהיה שלם ונשבר, גם יחד.

ואז אחרי שערב יום הזיכרון מסתיים ונרות האיבה כבים; הסלע כבר לא כ"כ סלע עומד והפאזל שוב מפורק בתוך הקופסא, והחיים ממשיכים כהרגלם,ויש רק כמה משפחות שהכאב לא עובר ולא נרפא, גם ביום הזה וגם בימים אחרים.

ופתאום יום העצמאות מגיע וכל העצב שהיה עשרים וארבע שעות קודם לכן.. כאילו לא היו.

יהי זכרכם לברכה, גיבורים.

נזכור ולא נשכח.

לפעמיים הייתי רוצה לחלום כאילו אני חייה בסדרה ספרדית שבנויה מאהבה,דמיון וחלומות.

נדהמתי לגלות שוב את הסדרות הקסומות שהחזירו אותי לילדותי, שנתנו לי להרגיש חלק ממשהו גדול ומיוחד. הלוואי ויכלתי לחזור לאותם רגעים, לאותם הימים. להצמיח כנפיים דמיוניות ולעוף לתוך החלומות המופלאים של הילדים, של התמימות והקסם של הגיל ההוא. המנגינות שאני לא יכולה לשכוח, הנוסטלגיה שלא עוזבת אותי לרגע בתקופה האחרונה, נותנת לי הרגשה אחרת שמוציאה אותי מהמציאות הטובה והאכזרית שאנו חיים בה. הפשטות כ"כ מופלאה לפעמיים עד שאני לא יודעת איך פתאום כל דבר הופך להיות כ"כ

מסובך. החוקים שבנינו לעצמנו, שחוסמים לנו את היופי של החיים.. מתי נדע לשבור את המחסומים שאנחנו בעצמנו בנינו וגידלנו.

~

אם רק נוכל לעצור לרגע ולהקשיב..

כמה יופי יש בשירים.

אם רק אמצא מילה אחת.. או שתי מילים לפחות להתחיל לכתוב את מה שרק אפשר להרגיש. חודש די נוסטלגי אפשר לאמר.. הרבה דברים שמזמן לא פתחתי או שמתי לב אליהם מתגלים אלי שוב. אולי זה הקור המקפיא והרוח העזה שלא הפסיקה היום או בכלל בחודש האחרון, אולי זו סתם הרגשה שבאה וחולפת ואולי זה פשוט הלילה. הלילה יכול לשכר אותך ולהחליף את מצב הרוח שלך מקצה לקצה, משהו בלב משתנה, אולי בדיבור אולי זו סתם ההרגשה שהלילה נותן. הרבה חושך חודר לתוך חדרי מהחלון, רוח , גשם. הרבה אור הגשם נותן. הרבה מילים סתם מילים. אולי לא תצליחו להבין בכלל מה נאמר פה ואולי זה יראה לכם כשטות גדולה ולא מובנת, אבל מה זה אמור להיות אכפת לי.. דברים שקורים לי אמורים להשפיע עלי. הרבה סיפורים שמעתי שמתוך הזוועות יצא בן אדם חזק יותר, שמעתי שמתוך המילים הפוגעות יצאו אנשים הרבה יותר חכמים לעולם. בעקבות מה שקרה לי אתמול הצלחתי להבין מה לא בסדר איתי.. או יותר נכון מה לא בכם. אם נשווה בין שני המקרים אפשר להבין שהטעות היא שלי והלא בסדר אצלכם. בחודשים הקודמים שחלפו איתי הצלחתי להבין כמה אני יכולה להיות שווה וכמה אני יכולה להיות כלום. הצלחתי להבין שזה הכל תלוי בגישה, בחיוך, בהרגשה. אבל גם הצלחתי להבין אתמול שזה קשור גם אליכם. אז אם נחזור ונשווה בין השניים אפשר להסיק שיש בי פינה יחסית גדולה שתלויה בחברים.. עצוב לדעת שאני תלויה בהם וכמה שאני מנסה להשתחרר מהחוט הוא לא עוזב. שוב, אחרי הרבה הרבה זמן הצלחתן לתת לי את ההרגשה שמזמן מזמן לא הרגשתי - שאני שוב לא שווה ושוב לא קשורה ושוב לא במקום הנכון ושוב ושוב ושוב. אני לא רוצה לחזור לשם. עד שהצלחתי לברוח מהמקום הזה. עד שהצלחתי להבין כמה אני שווה, הצלחתן [ואולי אפילו בלי לשים לב..] להחזיר אותי לאותה נקודה הכי קשה שהייתה לי והכי קשה לצאת ממנה. אז אם כבר עברתי את המילים הפוגעות והמשפטים הלא מכוונים, למה מפה אני לא מצליחה לצאת ולהיות בן אדם יותר חזק עם ביטחון עצמי הרבה יותר גבוה?

ואם נעזוב את הנושא [שהיה רק לפריקה] ונחזור ללילה המשכר שמשכר אותי כל פעם מחדש ומוציא ממני מילים או רגשות שרק בלילה אפשר.. או שזו סתם רק אני, שמחפשת להיות בן אדם אחר שתמיד רציתי להיות, יותר זורמת, יותר קלילה. המחשבות שלי והמעשים שלי כ"כ מנוגדים שזה פשוט חבל, כי התוצאה יוצאת לגמרי הפוכה. אני

לפעמיים פשוט חיה בסרט ונסחפת אחרי כל דמות ודמות. אני בטוחה שהחיים היו הרבה יותר טובים לי אם הייתי חיה בסרט או סתם טלנובלה ספרדית עם הפי אנד.

ואולי כל מה שכתבתי כאן ייחשב כשטות גמורה..

ואולי זה היה סתם הלילה שמשכר.

_______

חג שמח לכולכם,

The.sheep