בעודי מסתכלת על הרשימה בתוך המועדפים שלי אני נתקלעת באתר שלכם, באתר החי שמזכיר את מותכם. אני תוהה למה אני לא נכנסת לעיתים קרובות יותר כמו פעם, ואיך שכחתי בכלל שהאתר הזה נמצא אצלי במועדפים. אני נכנסת לאתר, שוב. ומדפדפת בין קטע לקטע ונזכרת איך קראתי את אותו הקטע בדמעות, ברגש, בעצב, בכעס. אולי אחרי שנה וחצי, הדברים שקעו, אבל מידי פעם שיוצא לי באמת לחשוב על המשפחה, להכנס אל תוך ביתם ולדמיין לעצמי את החיים המתנהלית כל יום, כל היום, לפתע הלב נצבט כשאני רק מתארת את ההרגשה שהם מרגישים יום יום, בלעדייך.. בלעדֲייך. לפעמיים הדמעות שוב מציפות ולפעמיים אני מסלקת את המחשבה מראשי ולא נותנת לה לתת לי לשקוע  במחשבות האלו, שוב. אני נכנסת לתוך המכתבים שכתבו לכם, שתקראו מלמעלה וחושבת כבר שאין יותר מה לכתוב, שהדף הזה הוא כבר היסטוריה, שהוא מיצה את עצמו ולא יכתבו בו יותר. אני מדפדפת בין המכתבים ומוצאת את עצמי קוראת את שורות ההספד של המשפחה המצומצמת שלך וכל מילה ומילה מרגשת יותר מהקודמת לה. "היית אדם כ"כ חיובי, שמח ואוהב." מצחיק, אבל אמיתי לדעת שאני מכירה אותך לאחר מותך.. המילים נחרטות בליבי ומשפט אחד עושה את את הכל. הוא כ"כ מכאיב.. כ"כ נכון;

"משהו בנו מת אתכם היום."

יהי זכרונכם לברכה.