לפתע העולם עוצר מלכת ומדינה שלמה מתלכדת כאילו היו גוש סלע שלא מתפרק,חזק, עומד או בעצם פאזל כזה שחסרים בו כמה מליוני חלקים..

אז יש צפירה ועשרות טקסים, שרים להם, שרים לכם. איך הייתם ומה עשיתם או בעצם כמו שכולם אמרו 'ומה עוד יכלתם להיות', ורוקדים לכבודכם, וכל צעד וצעד משמש נופל אחר. השמות שלכם מופיעים על המרקע.. ועוד אחד ועוד אחד. זה לא נגמר, העצב לא פוסק, הדמעות לא עוצרות.

ואז עוד שיר, ואישה אחד בצד וירח חצי מלא.. בטח חצי מלא.. חצי אנשים, חצי חיילים, חצי מהפלוגה ועולם שלם לאדם אחד. אז ברגע אחד הכל נהיה שלם ונשבר, גם יחד.

ואז אחרי שערב יום הזיכרון מסתיים ונרות האיבה כבים; הסלע כבר לא כ"כ סלע עומד והפאזל שוב מפורק בתוך הקופסא, והחיים ממשיכים כהרגלם,ויש רק כמה משפחות שהכאב לא עובר ולא נרפא, גם ביום הזה וגם בימים אחרים.

ופתאום יום העצמאות מגיע וכל העצב שהיה עשרים וארבע שעות קודם לכן.. כאילו לא היו.

יהי זכרכם לברכה, גיבורים.

נזכור ולא נשכח.

עלובה

אני מתה מפחד. אומנם לפחד זו הטעות הכי גדולה שלי כרגע אבל אין לי כ"כ מה לעשות כנגד.

היום, הבנתי שזה באמת עומד להסתיים.. ולהגיד את האמת, כואב לי. אני לא רוצה לעזוב ורוצה לעזוב כמעט באותה מידה. הזכרונות שעולים בי בימים האחרונים מחזירים אותי לתקופות שחורות בחיי שרק אני נזכרת כואב לי שוב.

אני רוצה שהכל ישתנה. שזאת תהיה באמת התחלה חדשה. התחלה שמעולם לא הייתה לי. התחלה הכי טובה שיכולה להיות. 

אני אוהבת את האנשים שאיתי, וההרגשה שהם יעלמו עם הזמן מפחידה אותי. עד שסוףסוף מצאתי את מקומי לצד 2 בנות מקסימות שנותנות לי להרגיש כ"כ טוב עם עצמי, שיודעות מה אני מרגישה ויודעות מה להגיד גם אם זה רע, לצד ילדים אחרים, פשוט אחרים ממה שהייתי רגילה בשנתיים האחרונות.

מצד שני, אני רוצה להכיר אנשים חדשים,חבריות חדשות, אהבה. אך עדיין העובדה המצטערת שהכל הולך להגמר תוך 3 חודשים בקושי מעלים בי דמעה כואבת וזוכרת.

זה הזמן באמת לנצל כל רגע לצידכם. הלוואי ותמשיכו להיות איתי גם בשנים הבאות.

שוב מקום חדש, שוב כיתה אחרת, שוב בית ספר שונה, שוב משטר אחר, שוב עולם חדש.

___________

חג שמח אנשים,

ובלי הרבה מצות! [זה משמין ]

The.sheep