התהום שקוראת לחצות הרים וגשרים למענה, מתעתעת בקול ההיגיון שעוד נותר.

מקום פסטורלי שמבטיח שלווה ועם זאת רכבת הרים מאתגרת ומלאת ריגושים. התהום שנראתה כדמות מאיימת ומאפילה פתאום נדמית כה מזמינה. המקום הנוכחי נדמה שמיצה ונסחטו כל המיצים האפשריים.

אם כי בטוח וידוע מה יש כאן ומי יודע מה יהיה שם?

אחד תוהה מאיפה ירוויח יותר, בעוד שהשני תוהה היכן יאבד עד שכרון חושים.

ואולי זה בכלל לא כל הסיפור, הרווח, אלא הדרך היא זו שמעצבת את דמותינו. ואם בידם יהיה ריק עצום ומנוכר, מה משנה הדרך אם לא יחזיקו בידיהם רווח משמעותי? כנראה השילוב ביניהם הוא האידיאל, אך לא בהכרח אופציונלי.

רווח והפסד ביד אחת וגבעות ורכבות הרים ביד שניה.

קל לאבד את המהות בין כל הכאוס שמתרחש. בין כל הצבעים בשמיים.