כשהעיניים מרצדות על המסך בניסיון להכיל את התמונה כולה, אני מתעייפת ומוותרת. אני לעיתים מתאכזבת כשאני נזכרת מהו גילי ולעומתו כמה כוחות נפש יש לי. עייפתי מהמרדף האין סופי אחרי הלא נודע. לרוץ ולרוץ ולרוץ בתקווה להגיע למקום טוב יותר, מקום אלוהי כזה שאני כבר בספק אם קיים.

אני אף פעם לא אתעקש על הדעה שלי יותר מדי. 

גם אם יש בן אדם מולי עם הדעה ההפוכה. גם אם ארגיש צורך עז להסביר את עצמי ואת הדעה שלי. אני מוותרת. אין לי כוח למאבקים, אז אני מרימה ידיים לעיתים קרובות ואנשים עלולים לפרש כחולשה, כחוסר עמוד שדרה. אני כבר פחות. אני יודעת לשתוק כשצריך וגם אם אדם יעמוד מולי ויצרח עד אין סוף את דעותיו, אני אשאר בקרירות רוח שלי ואתן לו להמשיך לצרוח.

אני לא אוהבת להיכנס לעימותים ולוויכוחים, כמעט תמיד נמנעת מראש ושותקת. גם אם אני יודעת שיש לי דברים חשובים לומר וגם אם אני יודעת שהדעה שלי מוצקה ואיתנה יותר מהצד השני. וכשאני כבר מחליטה פעם ביובל להיכנס לויכוח כי אני רוצה להביע מה מתחולל לי בראש ובלב, אני תמיד מצטערת על כך בסוף. אני אומרת לעצמי כמה מטומטמת שלא שתקתי מלכתחילה וסתם יצרתי עימות ובלאגן.

מישהי ממש מזמן אמרה לי שחבל שאני בוחרת לא להביע את הרגשות שלי, שזה סוג של מחסום.

אני לא חושבת כך. אני כן מביעה רגשות, והמון, לפעמים יותר מרוב האנשים. אני פשוט לא מביעה את הרגשות שעלולים להתסיס את המצב הקיים או לקרוע חוט כלשהו בראש של האדם שמולי. לפעמים טוב לי עם זה. שאני מסוגלת לשתוק כשצריך. שאני לא רבה עם אנשים ושומרת על יחסים קיימים. לפעמים קצת פחות טוב. אני שומרת בבטן המון ולפעמים כבר מתפרצת גם אם זה בלי קשר אמיתי לאדם שמולי. כי הוא במקרה היה שם, כמו אתמול.

ואולי זו עוד תכונה מיני רבות, שיש בה יתרונות וחסרונות כמו לכל דבר בחיינו.

לפעמים מציק ולפעמים מועיל. אולי אני רק שופטת את עצמי בחומרה ללא הרף.

אני צריכה לזכור,

להרפות להרפות להרפות.

(אגב, תודה ענקית ענקית לכל המגיבים המקסימים בפוסט הקודם.

חיזקתם אותי בכל תגובה ותגובה, יותר ממה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. תודה!)