זה מתחיל ברעד וזרם בקצות האצבעות בכף היד. לאט לאט התחושה בידיים מתפוגגת. אתה יכול לשרוט ולפצוע, למחוא כף ולצבוט, אבל אין שום תחושה בכף היד. מכאן מתחילה החרדה להתפשט. הרעד עובר לזרועות ולכתפיים. אתה מרגיש שהאף זז מהמקום ויש צורך "לסדר" אותו במקומו. הבטן מתחילה להתהפך. הראש מתחיל להסתחרר והרגליים מתחילות לרעוד ללא שליטה. ברגע אחד העולם כבר לא זז מולך בשלל צבעי הקשת, פתאום הכל בצבעי שחור לבן. אתה הלבן וכל העולם שחור. כל מה שמולך צבוע בצבע שחור ואפל, קודר שנותן הרגשה שאין מוצא. אין אפשרות להבדיל בין שום דבר, הכל שחור ומטושטש. אתה מרגיש שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים ואתה לא מצליח להיאחז בשום דבר כי אבדה התחושה בכפות הידיים. יש בך תחושה של חוסר יציבות, הסחרחורת גוברת ואתה לא מצליח להחזיק את עצמך, לא בעמידה ולא בישיבה. אפילו לא בשכיבה. אתה פותח את החלון מימינך ומנסה לשאוף אוויר אל תוך הריאות, אך ללא הצלחה. מנסה להיאחז בקיר ולפתוח את החלון השני מאחור, אולם גם כשהוא פתוח החמצן לא מפלס את דרכו לתוכך. אתה יושב על המיטה, מחזיק את הראש בשתי הידיים ומנסה לעשות נשימות. בדיוק כמו שלימדו אותך אז, את כל התרגילים. זה מצליח בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, אפילו בפעם השלישית, אבל לאט לאט זה מתפורר מבין האצבעות. אתה שוכח איך לנשום ואיך להירגע. הכל נראה טראגי ובלתי אפשרי. נעלמו הפרופורציות והצבעים. עולות תמונות מכאן ותמונות משם, אתה מפחד להיכנס למצב של אי-שפיות או להזיק לעצמך. הכל מאבד תחושה. נעשה קר בחדר, קר עד כדי צמרמורת מערפלת חושים. תחושה של בחילה מכסה את כולך והתחושות לא מרפות. המחשבות תוקפות מכל עבר ואתה רק מנסה לנשום. רק לנשום. רק להצליח לנשום. ולהירגע.