יצרתי לעצמי מרחב פרטי.

מרחב בעל ארבעה קירות עבים במיוחד, אך לא עשויים בטון. קירות עשויים מחומר קשיח אך חדיר, לא בלתי אפשרי.

מרחב שבו יש סינון ולא כל אדם יכול להיכנס ולפעול כאוות נפשו.

אני לא אפתח עוד את הדלת לכל אדם שמעוניין להשתמש ולזרוק. אני לא אתן לעצמי להיפגע ולכאוב כי אנשים צריכים אוזן קשבת24/7, אבל לא מוכנים לפתוח את העיניים והאזניים ולהוציא את הראש מהתחת.

אסגור את הדלת לחלוטין, אפילו עם מפתח, אבל המפתח ישאר מונח על השולחן ולא קבור בחול.

בעבר הייתי צריכה אנשים מסביבי כדי לשמוח ולהרגיש ולהירגע ולנשום ולבלות.

ביחד היה מתכון לשמחה ולבד היה מתכון לכאב.

כשרוצים לשמוח אז נמצאים עם אנשים וכשמשחררים את ההרס העצמי אז נותרים לבד.

בתקופה האחרונה מצאתי את הלבד שלי.

הלבד שבו אני מרגישה בנוח ורגועה, לא בסטרס ועם תחושת בדידות מעיקה.

אני לבד, נפשית יותר מאשר פיזית. או פיזית יותר מאשר נפשית.

אני לבד, וטוב לי.