אני זוכרת את היום בו ראיתי אותך בפעם הראשונה באמת.

נדהמתי מהמראה שלך, בחנתי אותך מרחוק מכף רגל ועד ראש ולא פספסתי אף חלק. חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שאנחנו מכירים כל כך הרבה שנים ואף פעם לא ראיתי אותך בצורה הזאת.

נדמה היה כי יש סביבך בועה זוהרת שמפיצה גיצים לכל עבר. נראית חי. העיניים שלך נצצו(אולי מבכי אולי מאושר), התאים בעור פנייך נראו כמתחדשים, דיברת עם הידיים קצת יותר וקצת פחות והחיוך שהתנוסס על הפנים הגבריות שלך הכניס מעט ילדותיות למשוואה. איך יכול להיות שאף פעם לא ראיתי אותך כך?

אני זוכרת את היום בו אמרת לי שיש לך רגשות כלפיי, ממש כמה ימים אחרי המקרה למעלה. הסתכלתי עלייך בהלם מוחלט וניסיתי לפנות ללב שלי לשאול אותו מה הוא מרגיש, אבל הוא ענה לי תשובה מעורפלת ולא ברורה. נראית לי כגבר אמיתי, עם הזיפים על הפנים והידיים הגדולות והמחוספסות מבחוץ אך רכות ומלטפות מבפנים.

הסתכלתי עלייך ולא הבנת למה אני בוהה בך. באותם הרגעים הבנתי שאתה הגבר המושלם שתמיד חלמתי עליו, 'גבר החלומות' שכל בחורה מפנטזת לעצמה אחד כזה ולא בהכרח מוצאת אותו במשך השנים. בדיוק עם כל המאפיינים החיצוניים שאני מעריכה ומעריצה. מתנוסס לגובה מרשים, עיניים מהפנטות שחודרות לכל עומק, הידיים, הזיפים, הגוף, הפנים. אבל מה, לא רק כל אלו גרמו לי להבין, אלא בעיקר הלב. הלב הרחב והדואג, הכנה והאמיתי, זה שלא יכול להסתיר כלום.

שנה וחצי שהיינו יחד. חמישה חודשים אחרונים שאנחנו פרודים ושעשיתי נון-סטופ טעויות והוכחתי כמה פאקד אפ אני. אבל בדיוק החצי שנה הזו, שהסתובבתי עם לא מעט בחורים ובחנתי, כביכול, את האפשרויות שממתינות לי מעבר לפינת הרחוב, גרמה לי להבין שאתה האחד עבורי.

הטבעת על האצבע שלא ירדה לרגע במשך כל השנה האחרונה, החולצה הגדולה שלך שאני ישנה איתה כמעט בכל לילה, ההודעות החמות שלך, הקול הגברי שלך שממיס אותי מבפנים וגורם לי לצמרמורת בכל פעם מחדש, הנשיקות המטריפות חושים שלך והחיבוקים האמיתיים שממלאים אותי באנרגיות מחודשות.

אתה קסם. אתה מדהים אותי בכל יום מחדש עם האהבה העצומה שלך כלפיי, למרות שהרגשות שלי מתערערים מדי פעם. הוכחת לי שגם כשההרס העצמי שלי מתגבר ומשתחרר לאוויר העולם, אתה לא תעזוב אותי ולא תשחרר לי את היד לעולם.

אני בוטחת בך יותר מאי פעם. ויותר מזה, אני בוטחת באהבה שלנו יותר מאי פעם. אני יודעת שיש בנו הרבה יותר מסתם תשוקה חייתית, אני יודעת שהקשר שלנו בנוי מבסיס יציב של תקשורת וכנות. היו לנו לא מעט עליות ומורדות בחודשים האחרונים, אבל אני מאמינה שחזרנו מחוזקים ומאוהבים יותר מתמיד.

התחלה חדשה. מקווה שנצליח לשקם יחד את כל מה שהרסתי בעצמי בחמישה חודשים האחרונים מאז שנפרדנו.

למה אנשים יכולים לספר על

מה שהם עברו,

על התקיפה המינית

הפרטית שלהם,

ורק אני

לא מצליחה

להוציא כמעט אף

מילה

בנושא כבר

7

שנים איומות.

מסיבת פורים בשישי בערב, עם חברים טובים, אלכוהול בשפע, מוזיקה טובה והרבה שטויות.

חזרתי הביתה מעט מסוחררת כתוצאה מהשוטים שהורדתי שם, התקשיתי במעט ללכת על העקבים בשעה כה מאוחרת. נכנסתי לחדר האהוב שלי, כשהכל חשוך ופסחתי על הדלקת האור כדי לראות היכן כל דבר נמצא. ישבתי על המיטה רק לרגע כדי שהסחרחורת תיפסק ובתוך כל החושך שמילא את החדר, ראיתי את כמויות הנצנצים שמונחים להם על רצפת החדר.

אולי זה כתוצאה מהאלכוהול, אולי זה כתוצאה מהשעה המאוחרת, אולי זה כתוצאה מהתקופה המבלבלת הזו...אולי זה השילוב של כל המרכיבים הנ"ל, אבל הרגשתי שהנצנצים מסמלים את מה שהימים האחרונים היוו עבורי. נקודות אור בתוך כל החושך הזה, בתוך כל הכאוס הזה שמתרחש בתוכי. דווקא כשהכל חשוך ומעורפל, הנצנצנים הם מה שמראים לנו את הדרך, את השביל. אלו הדברים הקטנים והזעירים הללו שמרגשים אותנו, שמכוונים אותנו, שגורמים לנו לא לאבד תקווה ולהמשיך לחפש. לפעמים כשהכל מרגיש כחסר טעם, אנחנו מוצאים את הדברים הקטנים שמקבלים פחות משמעות כשהתקופה זוהרת. אותם דברים שמחזיקים אותנו כשאנחנו נופלים. אותן נקודות אור שמראות לנו שלמרות שהכל מרגיש נורא מבלבל ואבוד, תמיד יש לאן לשאוף ולזכור שלא הכל נורא כל-כך.

אז התיישבתי וחשבתי על כל אותן נקודות אור שהיו כאן בשבועות האחרונים ועזרו לי לא להיאבד בתוך כל השממה הזו.

האקס המיתולוגי(החצי) שמחזיק לי את היד לאורך כל הדרך ולא עוזב גם כשאני מעיפה אותו בבעיטה מהדלת, הוא ממשיך לחזור דרך החלון. השיחות, הצחוקים, החיבוקים והכתף הרחבה שמחכה רק לי.

החברים המדהימים שלא מוותרים לי גם כשאני מוותרת לעצמי, מעודדים, תומכים ומראים את כל האהבה בעולם.

האפשרות להכין פלייליסט עם שירים מעוררי השראה, להתיישב עם המחברת והעט ופשוט להקיא הכל עד שזה נעלם.

לרקוד ולרקוד ולרקוד, להשתחרר ולשחרר הכל. להיות רק עם עצמי ולהוציא את כל המחשבות והרגשות דרך התנועות.

רעש הגשם בשילוב עם ריח האדמה הרטובה שממשיך לעודד בכל פעם מחדש. רק מתפללת שלא יגיע הקיץ שוב או לחילופין שמישהו יקנה לי כבר כרטיס טיסה לארץ קרה, גם אם רק לכמה ימים.

ספר טוב שמרשה להיכנס לתוך בועה אחרת, להתנתק מהמחשבות ופשוט ליהנות מספרות איכותית. להתנתק מכל הרעש האין סופי, מכל שגרת היום-יום ולהתמקד בסיפור מציאותי יותר או מציאותי פחות, ולא בבעיות החוזרות ונשנות של חיינו.

מה עוזר לכם להתרומם מהרצפה כשאתם מרגישים אבודים ומותשים מהמאבקים המתמשכים?

מה הן נקודות האור שלכם בתקופות הקשות?