זה מתחיל ברעד וזרם בקצות האצבעות בכף היד. לאט לאט התחושה בידיים מתפוגגת. אתה יכול לשרוט ולפצוע, למחוא כף ולצבוט, אבל אין שום תחושה בכף היד. מכאן מתחילה החרדה להתפשט. הרעד עובר לזרועות ולכתפיים. אתה מרגיש שהאף זז מהמקום ויש צורך "לסדר" אותו במקומו. הבטן מתחילה להתהפך. הראש מתחיל להסתחרר והרגליים מתחילות לרעוד ללא שליטה. ברגע אחד העולם כבר לא זז מולך בשלל צבעי הקשת, פתאום הכל בצבעי שחור לבן. אתה הלבן וכל העולם שחור. כל מה שמולך צבוע בצבע שחור ואפל, קודר שנותן הרגשה שאין מוצא. אין אפשרות להבדיל בין שום דבר, הכל שחור ומטושטש. אתה מרגיש שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים ואתה לא מצליח להיאחז בשום דבר כי אבדה התחושה בכפות הידיים. יש בך תחושה של חוסר יציבות, הסחרחורת גוברת ואתה לא מצליח להחזיק את עצמך, לא בעמידה ולא בישיבה. אפילו לא בשכיבה. אתה פותח את החלון מימינך ומנסה לשאוף אוויר אל תוך הריאות, אך ללא הצלחה. מנסה להיאחז בקיר ולפתוח את החלון השני מאחור, אולם גם כשהוא פתוח החמצן לא מפלס את דרכו לתוכך. אתה יושב על המיטה, מחזיק את הראש בשתי הידיים ומנסה לעשות נשימות. בדיוק כמו שלימדו אותך אז, את כל התרגילים. זה מצליח בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, אפילו בפעם השלישית, אבל לאט לאט זה מתפורר מבין האצבעות. אתה שוכח איך לנשום ואיך להירגע. הכל נראה טראגי ובלתי אפשרי. נעלמו הפרופורציות והצבעים. עולות תמונות מכאן ותמונות משם, אתה מפחד להיכנס למצב של אי-שפיות או להזיק לעצמך. הכל מאבד תחושה. נעשה קר בחדר, קר עד כדי צמרמורת מערפלת חושים. תחושה של בחילה מכסה את כולך והתחושות לא מרפות. המחשבות תוקפות מכל עבר ואתה רק מנסה לנשום. רק לנשום. רק להצליח לנשום. ולהירגע.

לרוב אני לא נוהגת לפרסם כאן קטעים מספרים, אבל הפעם הרגשתי צורך. בעקבות שיחה לפני מספר ימים שבה עלה לאוויר השיחה הספר והקטע הזה, החלטתי לפרסם אותו כאן. את געגועי לקיסינג'ר קראתי לפני חמש או שש שנים בפעם הראשונה ונשביתי בקסמיו. מהספרים האלו שמותירים בנו תהיות ומחשבות. מהספרים האלו שמזעזעים אותנו וגורמים לנו לקרוא חלקים שוב ושוב. והקטע הזה, מלווה ברגשות החזקים ביותר, כנראה.

לשבור את החזיר/אתגר קרת.

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו וכשאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שהוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. " אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, " פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן ! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך. " הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי ? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" " בטח שאני יודע," אמרתי, " בטח, אבל למה פטיש? " "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. " רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר " נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?". "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו."

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר ? " לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון ידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל? " חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

מה דעתכם? אילו רגשות הציפו אתכם לאחר הקריאה והאם יש מסקנות?

כשהעיניים מרצדות על המסך בניסיון להכיל את התמונה כולה, אני מתעייפת ומוותרת. אני לעיתים מתאכזבת כשאני נזכרת מהו גילי ולעומתו כמה כוחות נפש יש לי. עייפתי מהמרדף האין סופי אחרי הלא נודע. לרוץ ולרוץ ולרוץ בתקווה להגיע למקום טוב יותר, מקום אלוהי כזה שאני כבר בספק אם קיים.

אני אף פעם לא אתעקש על הדעה שלי יותר מדי. 

גם אם יש בן אדם מולי עם הדעה ההפוכה. גם אם ארגיש צורך עז להסביר את עצמי ואת הדעה שלי. אני מוותרת. אין לי כוח למאבקים, אז אני מרימה ידיים לעיתים קרובות ואנשים עלולים לפרש כחולשה, כחוסר עמוד שדרה. אני כבר פחות. אני יודעת לשתוק כשצריך וגם אם אדם יעמוד מולי ויצרח עד אין סוף את דעותיו, אני אשאר בקרירות רוח שלי ואתן לו להמשיך לצרוח.

אני לא אוהבת להיכנס לעימותים ולוויכוחים, כמעט תמיד נמנעת מראש ושותקת. גם אם אני יודעת שיש לי דברים חשובים לומר וגם אם אני יודעת שהדעה שלי מוצקה ואיתנה יותר מהצד השני. וכשאני כבר מחליטה פעם ביובל להיכנס לויכוח כי אני רוצה להביע מה מתחולל לי בראש ובלב, אני תמיד מצטערת על כך בסוף. אני אומרת לעצמי כמה מטומטמת שלא שתקתי מלכתחילה וסתם יצרתי עימות ובלאגן.

מישהי ממש מזמן אמרה לי שחבל שאני בוחרת לא להביע את הרגשות שלי, שזה סוג של מחסום.

אני לא חושבת כך. אני כן מביעה רגשות, והמון, לפעמים יותר מרוב האנשים. אני פשוט לא מביעה את הרגשות שעלולים להתסיס את המצב הקיים או לקרוע חוט כלשהו בראש של האדם שמולי. לפעמים טוב לי עם זה. שאני מסוגלת לשתוק כשצריך. שאני לא רבה עם אנשים ושומרת על יחסים קיימים. לפעמים קצת פחות טוב. אני שומרת בבטן המון ולפעמים כבר מתפרצת גם אם זה בלי קשר אמיתי לאדם שמולי. כי הוא במקרה היה שם, כמו אתמול.

ואולי זו עוד תכונה מיני רבות, שיש בה יתרונות וחסרונות כמו לכל דבר בחיינו.

לפעמים מציק ולפעמים מועיל. אולי אני רק שופטת את עצמי בחומרה ללא הרף.

אני צריכה לזכור,

להרפות להרפות להרפות.

(אגב, תודה ענקית ענקית לכל המגיבים המקסימים בפוסט הקודם.

חיזקתם אותי בכל תגובה ותגובה, יותר ממה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. תודה!)