לא משנה היכן נתהלך בימים אלו, בין אם ברחבי הקניון, ברחובות הצרים, בבתי הספר או האוניברסיטאות, במקום העבודה או נשהה בבית של חברים או בארוחה משפחתית, תמיד עולות המילים שמקטינות את העוצמה והגודל של הפרעות האכילה.

נכון, תמיד טוענים(ובצדק) שאדם שלא חווה הפרעה נפשית כלשהי, לא יוכל להבין באמת לעומק את אותה הפרעה, בין אם מדובר על סכיזופרניה, דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעת אישיות גבולית וכן, הפרעות אכילה. אבל מי אמר שברגע שהם לא יכולים להבין לעומק(וכנראה טוב שכך), זה נותן להם לגיטימציה להפסיק לנסות ולהתחיל לשפוט ולזלזל? אני רוצה לדעת למה אנשים מרגישים שיש להם את הזכות לשפוט ולהקטין את עוצמת הבעיה של מופרעות אכילה. למה קל לאנשים כל כך לומר "תאכלי משהו, מה את עושה סיפור?", או "גברים לא אוהבים שלדים ועצמות, הם אוהבים קימורים ותחת וציצי"?

כשצמד המילים "הפרעת אכילה" עולה לאוויר, אנשים נוטים לחשוב שזה עניין של אוכל ושל דימוי גוף ולא מבינים ששורש הבעיה הוא עמוק יותר. אנשים כבר לא מנסים להבין מה טמון בתוך ראשן של מופרעות אכילה, רק מזלזלים ודוחפים אוכל, במקום לנסות ולהבין. ואם מישהו לא רוצה בכלל להבין, אז מה הטעם בלזרוק שטויות ודברים פוגעניים כלפי מופרעת אכילה ובכלל כלפי אנשים? מה שאנשים לא מבינים, שמופרעות אכילה מלכתחילה סגורות ולא משתפות בעניין, כך שכל חוויה בעלת אופי פוגע ומעליב, רק גורמת להסתגרות נוספת ולבושה גדולה יותר. וסביר להניח, שגם לטריגר נוסף.

כיום, כבר אפשר לשמוע ילדים בבתי הספר זורקים לחלל האוויר "איזה אנורקסית" או "כואבת לך הבטן? אז תלכי להקיא בשירותים, זה אחלה פתרון!". אני רוצה לצרוח שמפריע לי. מפריע לי שמילים בהקשר להפרעות אכילה נאמרות בכזה זלזול ובחוסר תשומת לב. המילה "אנורקסית" הפכה למין מילת גנאי או מחמאה, אני כבר בעצמי לא מבינה. במקום לומר למישהי או על מישהי שהיא רזה, אומרים שהיא אנורקסית, מדביקים עליה מין תווית וחותמת שהם אפילו לא מודעים לגודלה.

לפעמים אנשים מפנים אלי מבט מאוכזב ואני שומעת אותם מסננים, "איך מישהי בעלת אינטליגנציה וראש על-הכתפיים התדרדרה להפרעות אכילה?", "היא הרבה יותר חכמה ושנונה מכדי ליפול לבור של בעיות-אוכל" או "את יותר חכמה מזה, את לא תקיאי או תגרמי לעצמך נזק עם צומות". ממתי הפרעות אכילה הפכו בציר הזמן אך ורק לבחורות בעלות איי-קיו נמוך או עם כאלו עם הראש בתחת? איך מישהי שהיא אנורקסית, בולמית או בעלת הפרעת אכילה כפייתית, אוטומטית הופכת להיות מישהי טיפשה שלא מבינה כלום בחיים? הרי מה את עושה לעצמך, לכי תאכלי כבר איזה לאפה, הרי גברים לא אוהבים עור ועצמות, הם אוהבים שומן! או לחילופין, למה את אוכלת כל כך הרבה, תתחילי לעשות ספורט ותפסיקי לטחון, תעשי דיאטה, למען-השם!

הזלזול הולך וגובר ואיתו גם גוברת הבעיה, לא בכדי זו הפרעה נפשית בעלת אחוזי תמותה גבוהים יחסית להפרעות נפשיות למיניהן. חוסר ההבנה וחוסר תשומת הלב של הציבור הרחב שנחשף להפרעה זו, גורם למופרעות האכילה להרגיש יותר קטנות מתמיד. אנשים שמקטינים ומגמדים את הבעיה, לא נותנים מקום לכאב שלנו ולמקום שההפרעה תופסת בחיים שלנו. לא, אם יאמרו לי שאני יותר חכמה מזה, שגברים אוהבים קימורים או שכדאי שאעשה ספורט ואעשה את זה בדרך בריאה, זה לא מה שיגרום להפרעה להיעלם. זה לא משהו שאפשר למחוק כלאחר יד, כי כל אחד בטוח שהוא הגאון הבא ושכל הבנות שסובלות מהפרעת אכילה בסך הכל צריכות להסתכל במראה ולהתחיל לאהוב את עצמן.

אני צועקת שנמאס לי.

הדלת בחדר תמיד נשארת פתוחה.

אבא אומר שאם יהיה לי פיפי באמצע הלילה, אוכל לקום מהר ולרוץ לשירותים, כך לא יברח לי במיטה. לפני שנה או שנתיים, היה בורח לי פיפי במיטה, רק שכשהייתי לחוצה נורא. בעיקר כשהוא היה בסביבה ולפעמים רק כשהוא ריחף מעל הראש. לפעמים אני חושבת עליו, כשאני כבר במיטה ונהיה נורא מאוחר. אני בונה לי אוהל מדומה משתי השמיכות שנמצאות על המיטה, הן תמיד מגנות עלי. לפעמים אני שוכחת את הפנס הקטן שסבתא קנתה לי ליום הולדת שש בסלון או בחדר של אמא ואבא, ואני רוצה לקום לקחת אותו, אבל אסור לקום. אני יודעת שהוא לא יהיה שם, אני יודעת, אבל גם כשהייתי בת ארבע או חמש הוא לא היה וכשקמתי הוא היה, לקח אותי לחדר וסגר את הדלת. אז אסור לקום.

הדלת בחדר תמיד נשארת פתוחה.

אמא מקלחת אותי בכל בוקר, היא אומרת שכדאי ללכת לבית הספר בהרגשה נקיה. כששאלתי את אמא למה צריך להיות נקיים לבית הספר, היא אמרה לי שלפעמים כשאני עושה פיפי במיטה, זה עושה הרגשה לא נקיה. לפני כמה חודשים, כשהשעה הייתה מאוחרת ואני כבר הייתי צריכה להיות במיטה לישון, ישבתי ליד הדלת והקשבתי קצת לשיחה של אמא ואבא. אמא אמרה שצריך למחוק את הטראומה, זו הייתה המילה, אני חושבת. אמא אמרה שצריך להתקלח בכל בוקר כדי שאני לא אזכור מה היה בלילות הקודמים שעשו אותי לא נקיה.

אסור שהדלת בחדר תהיה סגורה כמו פעם.

הדלת בחדר תמיד נשארת פתוחה.

יצרתי לעצמי מרחב פרטי.

מרחב בעל ארבעה קירות עבים במיוחד, אך לא עשויים בטון. קירות עשויים מחומר קשיח אך חדיר, לא בלתי אפשרי.

מרחב שבו יש סינון ולא כל אדם יכול להיכנס ולפעול כאוות נפשו.

אני לא אפתח עוד את הדלת לכל אדם שמעוניין להשתמש ולזרוק. אני לא אתן לעצמי להיפגע ולכאוב כי אנשים צריכים אוזן קשבת24/7, אבל לא מוכנים לפתוח את העיניים והאזניים ולהוציא את הראש מהתחת.

אסגור את הדלת לחלוטין, אפילו עם מפתח, אבל המפתח ישאר מונח על השולחן ולא קבור בחול.

בעבר הייתי צריכה אנשים מסביבי כדי לשמוח ולהרגיש ולהירגע ולנשום ולבלות.

ביחד היה מתכון לשמחה ולבד היה מתכון לכאב.

כשרוצים לשמוח אז נמצאים עם אנשים וכשמשחררים את ההרס העצמי אז נותרים לבד.

בתקופה האחרונה מצאתי את הלבד שלי.

הלבד שבו אני מרגישה בנוח ורגועה, לא בסטרס ועם תחושת בדידות מעיקה.

אני לבד, נפשית יותר מאשר פיזית. או פיזית יותר מאשר נפשית.

אני לבד, וטוב לי.