אני לא בדיכאון. כבר המון זמן שאני לא בדיכאון.
מאז שאחד החברים הכי טובים שלי נפטר (ראה פוסט קודם), אני לא בדיכאון.
לפני שהוא נפטר הייתי בנאדם אחר, בכל כך הרבה מובנים.
מידי פעם הייתי נכנסת לדיכאון, עכשיו כבר קשה לי להסביר למה, כי אני לא זוכרת את התחושות שלי באותה תקופה.
מאז שהוא נפטר, אפשר להגיד שבמשך 4-5 חודשים לא הייתי חיה.
הייתי חיה-מתה.
חיה כי אני בחיים,פיזית.
מתה כי כשהוא נפטר הוא לקח איתו חלק מאד גדול ממני, ומה שלא נלקח, השתנה.
מתה כי מבפנים הייתי מתה, ולא ראיתי דרך לצאת מזה.
במותו הוא ביקש שנמשיך לחיות את החיים שלנו, להינות מכל רגע, דווקא בגלל שהוא לא לא יכול.
הוא אמר שמותר להתאבל ולבכות, אבל שאנחנו צריכים לחיות את החיים, כל יום ויום.
אני לא יכולה לתאר כמה הבקשה הזאת בלתי אפשרית למימוש.
הבטחתי לעצמי שאחרי שאני יעבור מתקופת החיה-מתה, אני יעשה את זה, אני יחיה לפי מה שהוא אמר.
לא נתתי לעצמי זמן מוגדר מתי אני יתחיל לחיות את החיים.
כרגע אפשר להגיד שעברתי בערך את תקופת החיה-מתה.
דיברתי עםקרוב משפחה שלו שאמר לי את הדברים הבאים:
ברגע שקורה כזה דבר, יש שתי אפשרויות; אפשרות אחת- להתאבד. אפשרות שניה- להמשיך הלאה.
כי להיות חי-מת זה לא יכולה להיות אופציה.
כל כך התחברתי למה שהוא אמר, כי זה פשוט נכון.
אבל עכשיו אני לא יודעת מה לעשות. אני לא חיה את החיים,
אבל ברור שזה לא כמו פעם, שהוא היה במחשבות שלי 7\24, יותר מכל דבר אחר.
זה מפחיד לשכוח, אבל זו חובה להמשיך.
כרגע סוף שנה, ובא לי למות מהבגרויות.
אני מקווה שבחופש אני יוכל לנסות לחיות את החיים, כמו שביקשת.
לקוראים:
אני יודעת שזה יישמע כמו קלישאה, אבל אם זה יעזור אפילו לבנאדם אחד, זה שווה את זה.
תעריכו את החיים, אל תיקחו אותם כמובן מאליו.
תנסו לחיות אותם, כי אין הזדמנות שניה.
תעריכו את האנשים שנמצאים אצלכם בחיים- אתם לא יודעים מתי אתם תאלצו להיפרד מהם.
אני הבנתי את כל זה רק כי הוא נפטר. אני מקווה שאתם לא תצטרכו להתמודד עם דבר כזה שיגרום לכם להבין.
באמת שמוות של חבר קרוב אני לא מאחלת לאויבים הכי גדולים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
