and if

אני אוהבת את שבועות. את הלבן, את הפרחים, את הצמחייה, את הריקודים, את הקלילות, את המאכלים וכל מה שקשור לפלא הזה שנקרא "שבועות".

כילדה קטנה תמיד התחננתי לאמא שלי שתכין לי עוגת גבינה.
ולא סתם עוגת גבינה, עוגת גבינה קרה עם פירורים.

והיא תמיד הייתה עונה לי "אולי בפעם אחרת" ומשאירה אותי עם תאווה לא מסופקת.

לפני 4 שנים מצאתי מתכון מושלם של עוגת גבינה עם פירורים- עוגה קלילה להכנה, מתוקה, טעימה, או בקיצור- מה שלא השגתי כילדה.

וכמה פעמים אני מכינה אותה? פעם או פעמיים בשנה.

כן, אני יודעת, כנראה התרגלתי לחיות בלי עוגות גבינה.

לפני שנה נסעתי עם סבתא לראות את חגיגת השבועות של אחד הקיבוצים.

והכי נהניתי- מהריקודים. מקלילות הרוקדים, שמחת החיים שלהם, מהמהירות.

כנראה זו הסיבה שאני אוהבת את רוח הקיץ- קלילה, שמחה, מהירה- ממש כמו הרוקדים ההם.

אז, חג שבועות שמח, כן?

אמה.

זה השם של השיר החדש של אשלי טיסדייל. מה הקשר? זה מה שאני מרגישה:
מוכנה לסלוח אבל רק כדי לא לאבד.
בין אם זו יובל, צוותי בלוגים או אפילו לעצמי- סולחת כדי לא לאבד.

ואני מתחילה לחשוב, יש מקום גם בשבילי? האם עליי להשיג אותו בכוח או שהמקום המתאים פשוט יבוא?

אני צריכה מישהו. ולמי אשפוך? כנראה שלבלוג.

משחק הוא תרפיה. לברוח למישהו אחר.
ריקוד הוא תרפיה. לרקוד כאילו אין מחר.
שירה היא תרפיה. לשיר כאילו אף אחד לא שומע.

ואולי מצאתי את כל אלה כדי לנחם את עצמי?