מחשבות
זה מה שקורה כשנמאס להקשיב לאותם הזמרים ,לאכול אותם מאכלים, לראות את אותם האנשים ,לשמוע את אותם הזבלים שלא מפסיקים ללכלך.
ולמה כל זה?
למה אני עושה את כל זה?
למה אני קורעת תתחת כל יום ומנסה ללמוד משהו שאני לא מתקשרת אליו בכלל, למה אני אוכלת את הדברים הלא נחוצים האלה אם אני רק משמינה מהם? למה אני שומרת על קשר עם אותם הזבלים שלא תורמים בכולם לאף אחד? למה אמא שלי משלמת למורים פרטיים אם בכל מקרה אני נשארת דפוקה כמו נעל? למה אני קונה בגדים תיקים משקפיים נעליים ספרים חדשים אם זה בעצם לא מועיל לאף אחד?
למה אני ממשיכה להתאמץ אם אני יודעת שבכל מקרה לא יצא מזה כלום?
למה?
למה אני לא יכולה להיות רגועה ומאופקת? לא להגיב על כל דבר? למה אני בוכה כשאף-אחד לא רואה ולא מקשיב? למה אני כזאת רגשי מטומטמת??
נמאס לי,
להרים ידיים ולפרוש בשיא.
להפסיק ללמוד, לשים לב לשטויות, להגיב, להרגיש, לנסות לנחם, להסביר את עצמי, לחייך ולענות שהכל נהדר כששואלים אותי לשלומי מתוך הרגל, להפסיק לנסות לשקר לעצמי שהכל בסדר.
להפסיק להתגעגע.
לימים שעברו, לזמנים שהייתי בהם מישהי אחרת, לקשרים שנותקו, לחברים (ככה לפחות הם קראו\קוראים לעצמם) שנטשו, לאלה שמתו.
הם קבורים כבר עמוק בתת מודע הרפה שלי, או באדמה, זה תלוי.
אוי כמה שהייתי רוצה להצתרף אליהם, לעולם שכולו טוב.
חבל שבנוסף להכול אני גם פחדנית ויש לי מצפון.
אז מה נישמע?
הכל אעעעשש:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
you_stupid_mother_fucker!