אני זוכר היטב את הרגע שבו הרגשתי את הבדידות הגדולה ביותר בחיי. הייתי בן עשרים ושבע, מדוכא, מחפש נואשות אהבה ולא מוצא, מתגורר בדירה מטונפת ומפחד פחד מוות מפני העתיד. שכבתי לבד במיטה זוגית מרופטת, מכוסה בשמיכת פוך ללא ציפה. היה חורף, השעה הייתה בסביבות שמונה בבוקר, ואני עדיין ישנתי (לא היה בשביל מה לקום).
לפתע הכה בבית רעם אדיר - מאותם רעמים ששומעים שניות לפני הגשם, כשהברק כל כך קרוב עד שאין בכלל הפרש-זמנים בינו לבין הרעם. התעוררתי בבהלה. מתוכי עלתה ובאה במהירות מפחידה, כמו שיטפון עכור, תחושת בדידות חסרת גבולות, ולא היה שם איש להכילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
