אני מתקשה להאמין שאני נמצאת כאן לבדי.

בדיקה נוספת מסביבי מאשרת את חששותיי-מלבד גשר החבלים המרקיב, דרכי חסומות.

הצעד הראשון עובר בהצלחה.

אני שואפת נשימה ארוכה ומתקדמת ארבעה צעדים נוספים, אחריהם אני נעצרת.

אסור לבזבז זמן, החבלים עלולים להיקרע בכל רגע, אני יודעת.

למרות זאת,  אני מעדיפה לבטוח בחבלים מאשר בעצמי, לכן אני נושפת את האוויר שנצרתי בתוכי ומחכה שהרעד הבלתי נשלט שאחז בי ייפסק.

המרחק בין החבל שעליו אני עומדת עכשיו לחבל הבא נראה ארוך יותר מעשרים וארבע שנות חיי.

אני מאבדת שליטה.

אני פוקחת את עיני ומתעוררת., לסיוט חדש.

בזמן שאני קמה לשטוף פנים אני מרגישה את נשימתו על עורפי.

אל דאגה, אני מרגיעה את עצמי- הרי הוא מלווה אותי מאז ומתמיד, הוא לא יזיק לי.

הטלפון מצלצל.

אולי אם אני לא אענה הם לא יצליחו למצוא אותי.

למצוא אותי ולכלוא אותי בתא המלוכלך והמחניק ההוא, מחוסר החלונות.

אני אשב, נעולה בקופסה ההיא עד אשר לא יישאר לי אוויר לנשימה, או אגווע ברעב ובצמא-שתי האפשרויות מוחשיות באותה המידה.

אני מרגישה את התולעים המטפסות על רגליי. אני קופצת ומנערת את רגליי בפראות.

לפתע אני מרגישה כאב חד בבטן.

הגידול הממאיר תופס תאוצה ואין לי אפשרות לעצור אותו.

אין בררה.

שוב אני מוצאת את עצמי באמבטיה החמה, מחזיקה את הסכין ביד ימין.

אני רק עוד ניסוי שנכשל, אדוני הפסיכיאטר (או שמה אקרא לך בשמך הפרטי, אדוארד, כפי שאמרת לי לקרוא לך בפגישה הראשונה?). מצטערת.

ככל שאני מאבדת דם, נשימתו על עורפי נחלשת.

לא צריך פרופסורה כדי למצוא את הפיתרון, אדי, ידידי.

הדרך היחידה להעלים אותו, היא לגרור אותו איתי למעמקי השאול.

בעוד מספר דקות אני אפרד מהעולם, אבל אני גאה לומר שהצלחתי איפה שאתה נכשלת.

הרגתי אותו.

הרגתי את הפחד.

משתתף בכתיבה יוצרת