אתמול היינו בטיול מטעם בית ספרנו האהוב בירושלים, עיר הקודש והלחות (לא אמור להיות שם קר??). ירושלים נהדרת והכל, עיר הקודש ובלה בלה בלה, אבל למה חייב להיות שם כל כך חם דווקא כשאני - שהמראה שלי מתאים יותר לערבות המושלגות ברוסיה הלבנה - חייבת לפסוע אט אט בשביליה שהחלו להינמס מפאת החום הכבד.
שלא לדבר על העובדה שבכותל המערבי (החלק הקריר יותר של הטיול. תודה לך, אבינו שבשמים) עשיתי מה שנקרא "עדי קלאסי" והפלתי בטעות את הפתק שלי על הרצפה, ובמשך דקות שלמות זחלתי על הברכיים בין רגלי מתפללים בניסיון למצוא אותו.
אבל דוגרי? היה אחלה. אכלתי פרינגלס, העמדתי פני מקשיבה למורה, אכלתי קליק, נסחבתי מאחור במסלול, אכלתי ביסלי, ירדתי על פרחות, אכלתי סנדוויץ'.
ירדתי קילו אחרי זהXD מפתיע. אני אישית לא צילמתי תמונות, אולם חברתי יעל המהוללת צילמה, ובקרוב היא תעלה אותן לבלוג שלה. כדאי להיכנס: הבלוג של יעל הצלמת המהממת שאוהבת להתמזמז עם בלונים3>. אני אוהבת את יעל.(:
מה שהפתיע אותי בעיקר בטיול הזה היה הפופולריות שלה זכתה מורתנו לשל"ח, המורה הילה. תבינו, יש שתי מורות לשל"ח - הילה ושלומית. ותמיד בטיולים שלומית נעצרת על ידי עשרות מורים זכרים שאומרים "יואו, שלומית!" ומתחילים להעלות זיכרונות על כמה שהיא נהדרת (וזה בהחלט גורם לנו לחשוב על כך שאולי מורתנו החסודה נהגה להתהולל בלילות כשהייתה צעירה ולקום כל בוקר במיטה זרה. אין לי סיבה אחרת למה הם מחבבים אותה).
אבל הפעם, כמו בכדי לתקן את העוול שנגרם למורה הילה - כל רגע עברה לידנו קבוצה שהמדריך התחיל לשיר "הילה! הילה!".
בחיי, יש לנו מורות מופקרות.
כשנתנו לנו זמן חופשי אחרי הסיור, שוטטתי בחנויות עם שיר ועמיה, וקניתי לניצן אחותי צעיף אדום, כמו שהבטחתי לה, אבל יותר חשוב, עבורי: כובע מצחייה של צה"ל, צמיד גומי ירוק של צה"ל שכתוב בו באנגלית "אני תומך בצה"ל" ופאץ' לגיהוץ על הבגד עם סמל של צה"ל. איך שאני אוהבת את צה"ל.
אני מניחה שזה בעיקר בגלל שהעובדה שבבית ספר שלי מחרימים דתיות שמתגייסות לצה"ל, ואני אוהבת להרגיז את הממסד.
(הערת אגב: איך זה שכל החיילים חתיכים?).
לסגירת הנושא, השוואה קטנה בין הדרכות בקבוצות דתיות וחילוניות:
דתי: "במשך שנים אסור היה להצביע לכיוון המסגדים שבאופק, כיוון שזה היה מרגיז את הירדנים, ואלו היו מתחילים לצלוף על התיירים."
חילוני: "במשך שנים אסור היה להצביע על המסגדים, כיוון שהירדנים היו חושבים שהתיירים עושים להם אצבע משולשת."
הכנתי לפני רגע מאפינס בפעם הראשונה, וזה עשה אותי מאושרת.
במשך המון המון זמן מאפינס היו סמל ההיכר שלי, הודות למשפט מטופש שכתבתי בכיתה ז'
"אני יותר מדי יפה בשביל להיות מאפין!"
מאפין היה גם הכינוי שלי בבלוג או שניים, וזו ממש פריצת דרך עבורי. כן, זה מטופש - אבל גם אני.
תחשבו על זה. זה די הגיוני.(:
את המתכון למאפינס האלה, שיש בהם שוקולד צ'יפס (אבל אפשר גם בלי), קיבלתי משיר חברתי החמדמדה, ואם תרצו אוכל לפרסם אותו כאן. הם מריחים נהדר.
רציני, כדאי להכין אותם אפילו בשביל להריח אותם. עד כדי כך זה טוב.
מחר לניצן אחותי יש בת מצווה. אנחנו חוגגים אותה בספארי ברמת גן, וההורים שלי לא מפסיקים לחשוב על "מה אם יהיה חם מדי? מה יקרה אם ההסעה תאחר?".
מבוגרים צריכים להירגע, בחיי. טייק איט איזי, וזה גם מה שאמרתי למורה ורד כשהיא ניסתה לזרז אותי בטיול אתמול^_^
ניצן הפכה לקונטרול פריק מתחילת השבוע, ובצדק. היא לא מפסיקה לירות פקודות מטופשות, כשהגדולה שבהן היא:
"זו הבת מצווה שלי, ולכן רק לי מותר להיראות 10. כל האחרים צריכים להסתפק ב7. אם תהיו נחמדים תוכלו להיות 8."
היא מפחידה אותי לפעמים.
אני חושבת שאצל כולם זה ככה עם האחים. אני, לדוגמא, לא אמרתי מילה על הבגדים של האחיות שלי בבת מצווה שלי, או על התסרוקות שלהן. אני מניחה שהייתי עסוקה מדי בלצעוק על הבנים שיפסיקו לפוצץ את הבלונים וללכת מכות עם השכנים.
כשאני חושבת על זה ככה, אני מבינה למה אני לא זוכרת כלום מהבת מצווה כמעט. אני טובה בלהדחיק דברים כואבים.
(הא, ציטוט מדמדומיםD:)
אפרופו דמדומים, למישהו יש מושג מה באמת קורה עם הספר השני, new moon? הוא היה אמור להיות מתורגם בינואר, ועכשיו כבר סוף מאי. יש שמועות שאומרות שהוא יצא במחצית השנייה של 2009, שזה עכשיו בערך. אז כנראה שביוני.
(צריך להחזיק אצבעות. האם הזכרתי שיש לי יומולדת ביוני?...)
אני שומעת קולות מהמטבח. אני חוששת שניצן, בבולמוס התרגשות קיצוני לפני הבת מצווה, החלה לזלול מהמאפינס שלי.
אני חייבת לעצור אותה.
אז עד הפעם הבאה, ביי ביי.
עליי ללכוד זללנית מאפינס לפני שיהיה מאוחר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
