שתקו, בחייאת, דיי. ממש רע לי, לא סובלת את רוב האנשים, מתעצבנת בקלות ומתרחקת מאנשים שפעם היו ממש קרובים אליי. מציק לי שהוספת אותה בלי לומר לאף אחד שומדבר ואז להיזכר : אה כן, הוספתי אותה. כאילו, מה עם החוות דעת שלנו? לא רוצה אותה שם מספיק מסריח לי שבזמן האחרון התחילה להסתובב איתנו כ"כ הרבה, ממש לא סובלת אותה ואת החוסר טאקט הפוגעני בצורה מטמטמת שלה. בתזונה. העדפתי אותך הרבה יותר כשלא הכרתי אותך, וגם אז לא מתתי עלייך. ממש מרגיש לי כאילו הוא מחליף אותה בי, הם הרי באותו פאקינג בצפר ואני רואה אותו רק ביציאות. כוסעומו. ממש ממש כוסעומו. אה, ולעולם לנצח לא להצטלם שוב יותר.
פתאום אני מפנימה, שנורא מוזר לי לקרוא להם חברים שלי. תחושת בדידות חזקה עוטפת אותי, עצבים ואכזבה גם. ממש אין לי כוח לזה, אלייהם, כל אחד בצורה אחרת. אין לי שמץ מה נאי עושה פה אני כ"כ לא קשורה לכלום, לכל אחד החברים שלי מחוץ לקבוצה ואני דיי לבד, אני מכירה הרבה אנשים מעבר לקבוצה, אני פשוט מעולם לא נקשרתי או התחברתי אלייהם מספיק בשביל בעצם להסתובב איתם, או שהייתי קכובה ואז התרחקנות ועכשיו נשארה מין תחושת ניקור. חנק וסחרחורת עם כאבים חזקים באזור של העיניים ועייפות הפכו להרגל, ובכ"מ אני אומרת לעצמי שאקח אדוויל אצא איתם והם כבר יגרמו לי לחיוך, ולאט לאט זה כר לא קורה.. החופש הזה ממש מאכזב אותי ומבטלים לי פה דברים מימין ועל שמאל. הבדידות היא העיקר, גם עם בנים - יש את ההוא שאיתי בשכבה שזה סתם קראש, אבל עדיין זה צורב לדעת שזה לא יתפתח לשומקום. יש את ההוא שהכרתי מזמן שפתאום נדלקתי עליו ופוף הוא בכלל לא מעוניין בי והוא רוצה לראות איך יזרום בינו לבינה - אבל שניהם לא בנויים לקשר. ובין לבין, גם אם אני מוצאת מישהו שנראה לי נחמד אני כבר מוותרת על לנסות בכלל אבל איכשהו כן דוחפת איזה ניסיון לפלירטוט.. ממש אומללה קטנה, כבר לא רודפים אחריה עם לבבות במקום עיניים ותקווה להשגתה. יצור אומלל הזוי ומעוות. ממש דפקתם אותי. אני ממש שונאת אתכם על זה, אבל גם לא אכפת לי מכם באמת.. השקעתי בשביל לשמח אתכם, יותר מדיי. וכתוצאה מזה רק סבלתם אותי כשזרקתם אותי כמו גור לא רצוי, אז התחספסתי, התקשחתי, נאטמתי. אבל עדיין כואב לי, אני עדיין רגישה, פשוט לא מסוגלת לראות וורוד, לובשת הרבה צבעים אבל מרגישה כענן שחור מעושן. העיקר שנחייך, ושהיא תסתום עם השאלות המזדיינות שלה. טאקט עלאק בתזונה. והוא החליף אותי בה, ככה פחות זה מרגיש.. לא מבינה מה הוא מת עלייה. העיקר שנחייך, נסתום כי לאף אחד לא אכפת, ונפסיק לרחם על עצמנו - כי אף אחד אחר לא עושה את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מרציאנו המלשין