Horizons Fade Through my Eyes

מקלחת קרה / נועם ב.

ביום שבת קר בדצמבר, 1 בלילה, היא קמה מהכיסא שמול המחשב, והלכה לכיוון המקלחת. היא הייתה חולה כבר יותר משבוע, הפח מלא בניירות טישו בכל מיני צבעים, ואפה לא הפסיק לדרוש עוד קינוח. אחרי יום שלם שהעבירה בשינה וישיבה מול מסך המחשב או הטלוויזיה בחדר שדרש שיעשה בו סדר, ועם חיבור לשיעור ספרות על הראש שהמשיכה לדחות ולדחות, היא ראתה שכבר עברה חצי שעה מאז שהדליקה את הדוד, אז היא לקחה את הפיג'מה שלה, הדליקה את התנור בחדר המקלחת, התפשטה ופתחה את זרם המים, אך לא נכנסה – תמיד בדקה את חום המים טרם נכנסה. והיא חיכתה, ידה תחת הדוש, חיכתה וחיכתה, המים החמים לא הגיעו. 'כמובן שזה יקרה לי'.

המקלחת הזו הייתה הכרחית בשבילה. כבר יומיים שלא שטפה את עצמה, השיער שלה היה יבש וסבוך כמו ערימת זרדים, והיא הייתה חייבת לגלח את רגליה ובית שחיה – מחר ציפה לה שיעור שחיה, והיא שנאה את זה. היא שנאה כל פרט ופרט שיכלה להעלות על דעתה לגבי הימים האחרונים, והימים הקרבים לבוא. הצינון, שתמיד לווה אצלה בתחושת ייאוש קיומית, המטלות שלא היה לה כח לעשות, החבר הכי קרוב אליה שטס לאנגליה והשאיר אותה מאחור, וכל שאר החברים שלה, שבימים כאלה לא יכלה לראות בהם דבר חוץ מהפרטים הקטנים והמעצבנים, ההישגים וההצלחות שלהם לעומת כל הזבל שהיא טובעת בו, או גם אלה שהיו מיואשים מהחיים בדיוק כמוה, החברים שלא ידעה איך לעזור להם, ואיך להסתכל להם בעיניים. אף אחד לא החזיר לה אהבה, למרות שהיא ממש השתדלה להישאר ידידותית ככל האפשר, ולאנשים שקרובים אליה היא ניסתה להראות שקשה לה, כדי שיתמכו, אך זה תרם לה רק חבילה ענקית של שוקולדים ששתי חברות שלה קנו כדי שתרגיש טוב יותר. אף אחד לא הבין, אף אחד לא גרם לה לפתוח את הפה. אפילו לכתוב את הכאבים שלה היא לא הצליחה, בזמן האחרון.

השחזור של היום למחרת שרץ לה בראש היה שגרתי, טיפוסי, וחסר כל תקווה. היא דמיינה איך שהיא תקום ב6 ותנסה, ממש תנסה, לתפוס את האוטובוס של שעת 0 אבל לא תצליח, תגיע באיחור לשיעור אחרי שהייתה צריכה לשמוע את כל הצעקות של אמא שלה על איך שהיא הורסת לעצמה את החיים, ואחרי שרצה אל התחנה ללא כל סיכוי. היום ימשיך והיא תשב בשיעורים, לא תבין מה היא עושה שם, בשיעורים החופשיים היא תנסה לפתור את שיעורי הבית במתמטיקה ותזכה בתחושת הכישלון והשנאה העצמית שתרגילים אלה תמיד מפילים עליה, וכמובן שבשיעור בריכה תרצה להעלם בתוך המים כדי שאף אחד לא יצחק על הגוף המגעיל הזה שלה. היום ימשיך, והיא תיכנס הביתה מאוחר, עם עוד מטלות להכין, ותשנא כל רגע שעבר ושעובר עליה. היא תשפוך עוד כוס קפה קרה ומרה אחרי שנרדמה על המקלדת, ובאופן לא-יוצלח לחלוטין תלך לישון עם חיבור חצי כתוב, מבוישת ומלאה בשנאה עצמית.

לרגע היא הרגישה זרם קל של מים חמים, מהר היא הפסיקה אותו, הלכה להדליק את הדוד מחדש, ונכנסה – 'אתגלח עד שהמים יתחממו,' חשבה. היא שטפה את גופה, אך המים שבו להיות קפואים, והיא החלה להשתנק כפי שתמיד היה קורה לה כשנותרו רק מים קפואים. 'אני מרגישה חרא בכל דרך שאפשר להעלות על הדמיון,' חשבה, ואמרה לעצמה שברגע שתצא משם היא תכתוב את המשפט הזה כשורת סטאטוס שלה בפייסבוק*. כל פן שבחנה בחייה היה במצב רע, והיא כל כך רצתה לשנות, אך הייאוש כבש אותה. היא שנאה את המראה שלה, שנאה את המצב החברתי שלה – איך שכולם מסתכלים עליה כאילו שהיא מוזרה ולא ראויה ליחס, שנאה את הדרך בה השיבה גמול לחברות שלה, בכעס וקנאה וזלזול, ואת איך שהתייחסה לאמה, את הדחיינות שלה ואת ההישגים שלה בבית הספר ואת המצב הרומנטי שלה – 'אף אחד לא מעיף מבט לעברי', וכל רגע ורגע לווה בתחושת אכזבה, כישלון וייאוש. כאילו שאף אחד בעולם לא אוהב אותה ולאף אחד לא היה אכפת. 'כאילו שמישהו מסתכל בכלל בפייסבוק בשעות האלה', עקצה עצמה. המים הקרים המשיכו ליפול על ראשה, והיא ניסתה לבכות, להוציא את כל מה שהרגישה, בכל כוחה, החלה לייבב ועצמה עיניה, אך דמעה אחת לא נפלה. 'אפילו לבכות אני לא מצליחה'.

לאחר שהתגלחה, ושטפה עצמה במים הקפואים עד כמה שיכלה, היא התעטפה במגבת והתלבשה. שיערה היה רטוב. היא הדליקה את המזגן שבחדרה על חימום ועמדה מול המחשב, שינתה את הסטאטוס בפייסבוק, והלכה לכבות את הדוד, חסר התועלת. כשהסתכלה על השעון של הדוד לפתע ראתה שהמנורה האדומה הקטנה כלל לא מאירה, והבינה שכל הזמן הזה הדוד בכלל לא עבד. חיוך ממורמר עלה על פניה, והיא כיוונה את המתג לכיוון השני – הפעם המנורה נדלקה. עכשיו היא הייתה צריכה לחכות חצי שעה שוב, ובדרכה חזרה אל חדרה היא חשבה כמה פתטית הייתה חצי השעה האחרונה. כמה פתטית היא הייתה בכל הזמן האחרון. אז בחצי השעה שהייתה לה היא החליטה לכתוב סיפור על זה, 'כדי שאזכור תמיד ברגעים האלה שאני פתטית, שאתאפס, כדי שאזכור תמיד שהדברים האלה קטנים, ויכולים להשתנות'.

בזמן שכתבה היא נזכרה בכל הרגשות הנוראיים שמילאו אותה במקלחת הקפואה ההיא. זה לא היה קשה, שכן אלו היו רגשות עמוקים בתוכה, שהכירה טוב מאוד מעברה, וזו לא הפעם הראשונה שתיעדה אותם. חצי שעה עברה, ואמנם היא הייתה רק באמצע, אבל מקלחת הפיצוי הייתה כל כך נדרשת ומיוחלת. היא סיימה את הפסקה והלכה, פשטה את הפיג'מה שוב ונתנה לזרם המים להתחמם תחת ידה, כדי לוודא שלא תהיה זו עוד מקלחת אימים, וכשהמים החלו לשרוף את ידיה לא יכלה להיות מאושרת יותר. בעוד היא שוטפת את שיערה במים החמימים, עצמה את עיניה בהנאה. היא נזכרה בציונים המעולים שהביאה הביתה באזרחות ובספרות השבוע, בשקית השוקולד הענקית מחברות שלה – שבעצם הייתה מחווה נהדרת מצידן, בחברים שמקיפים אותה בבית הספר, גם אם רובם אולי יתגלו כצבועים, מה אכפת לה. ואת החיבור בספרות היא תוכל לכתוב מחר, אם תתאמץ היא תסיים גם לפני חצות, ואולי היא דווקא כן תספיק את האוטובוס של שעת 0 מחר. תמונות של רגעים יפים מחייה עלו בראשה, של המעשים הטובים שעשתה. 'החיים שלי לא כאלה נוראיים, הם די טובים בעצם', נזכרה.

בעוד היא מתענגת על האופטימיות בה זיכו אותה החיים לרגעים אלו, תחת המים החמים, היא חפפה את שיערה בשמפו, וכששטפה אותו היא חשה במים שעל ראשה מתקררים שוב, עד שמהר מאוד הפכו קפואים, והיא פקחה את עיניה באותו סבל עימו הן נפקחו כל יום מאז.

* שורת סטאטוס בפייסבוק – משפט שאתה כותב ומחליף המופיע לצד השם שלך בפרופיל שלך בפייסבוק.