Press play.
2019 מפשירה.
הפלייליסט שקפא בזמן על המחשב הישן שחילצתי עם כל הלהיטים המלנכוליים של התקופה,
הביקור השנתי בארץ המובטחת שנותרה במקומה, כאילו חיכתה שרק נחזור,
הדחף הפראי לשבץ מיד עוד ביקור באופק הקרוב,
החלומות שהפסקתי לחלום,
הזכרונות ששכחתי לזכור,
ההתרגשות מחיבור אנושי שחששתי שתיעדר ממני לעד,
ואותה זוגיות, רק לגמרי אחרת, ששוב נגמרת.
אני כל הזמן נדפקת על זה, איך יכול להיות שאפילו לא סגרנו שנה יחד.
אולי במצטבר, אם להתעקש. כנראה שגם לא.
אפילו לא שנה וכל כך הרבה קרה, ואיכשהו אני פה, בלעדיך.
איכשהו אתה עדיין פה איתי.
אתה מדבר כמו כשהיינו מאוהבים,
אבל אנחנו כבר לא, אתה כבר לא. כנראה שגם אני לא.
איכשהו עכשיו אני בסדר עם זה.
רק לחשוב את זה שובר לי את הראש, איך יכול להיות,
רק לפני שבוע כל מה שרציתי זה אותך,
רק לפני שנה חזרתי לעצמי, אפילו לא,
ואז יוני והכל הפך למערבולת,
לרגע קצר פרחתי כל כך יפה ולא חשבת פעמיים שוב לקטוף אותי לעצמך, וזרחנו,
והנה אני שוב בן אדם חדש בעיר ישנה והכל מרגיש זר חוץ ממך,
והחיים היו שלמים והיו לפנינו, והיו שלנו, לפני מה שמרגיש כמו נצח או דקה.
איך אפשר להיות בסדר עם לאבד כזה דבר?
נפש תאומה,
הלוואי וידעתי למה נפגשנו אז, ולמה שוב, ולמה הפכת ככה את חיי,
הלוואי וידעתי איך ליהנות יותר מהזמן שביליתי לצידך,
הלוואי שאתה יודע שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך,
הלוואי שאף פעם לא הייתי צריכה להרגיש שזה כלום בשבילך.
2019 מפשירה ואנחנו מתרחקים שוב,
ניצוץ שהבהיק כהרף עין,
אני בוחרת לשחרר אותך למקומך בעולם,
על כל מה שהצתת בי ולימדת אותי, על הכאבים והטעם החמוץ, על אוכל מבחוץ, על ערימות של חלומות שנחנקו תחת משאנו, על סיפורים בני אלפי שנים לפני השינה, על החתול הארור, על לישון לצידך, על שעות ארוכות של שתיקה לא נוחה, על שעות בלתי נשכחות של שיחה אמיצה.
על היד שהושטת לעברי ולקחת חזרה.
על הכנות ועל השקרים, ועל כל האהבה. אני יודעת שהיא עוד שוכנת בך.
אמרת, "אני סומך עלינו שנתגבר על זה", בלי כוונה,
אני בוחרת לדעת שהאהבה הזו עוד בך,
אמרתי, "הלוואי ויכולתי לשמוע אותך אומר שאתה מעריץ אותי שוב",
אני בוחרת להאמין לך שהתכוונת לזה אז,
אני בוחרת להאמין בעצמי שעוד אעורר את ההרגשה הזו בך.
מה שמת כבר פעם אחת ולעולם לא באמת גווע,
מה שמנציח בי דברים שלא ידעתי שאמצא.
נפש תאומה.
2019 מפשירה ואני חולמת שוב על ארץ מובטחת,
על חיים שכל יום בהם הוא פוטנציאל למסיבה,
שם רחוק מצאתי את עצמי מרגישה שוב.
ברעש הגדול, בעושר אינסופי, בהתרגשות הכנה בפגישות מחודשות אחרי שלוש שנים,
"אני לא מאמין שזו באמת את".
לא האמנתי, ובכל זאת גיליתי, הכל נשאר שם.
שם בארץ המובטחת, שם בלבבות שלהם, בי בפנים.
מצאתי את עצמי מוקפת באלפי דוברי שפה זרה, בצלילים מוזרים ואורות מתעתעים, מרגישה כאילו אני עדיין בחדר השינה.
כל כך בטוחה, כל כך חשופה.
הוא נשען עם המצח שלו על המצח שלי כדי שאשמע,
אמרתי לו שלא יתרחק ושלא אלך לו לאיבוד,
עוד יד הושטה.
הלב שלי פתוח גם למה שאסור
משחקים באש ובשבירת התודעה
וזה הרגיש כל כך קרוב
להתרחק מכל מה שהיה
היית שם איתי כשהכל נשבר והתאחה
בתוך הגליצ'
כש-2019 ו-2022 התנגנו בו זמנית,
בחלום המתגשם מעבר לכל דמיון, בזיכרון שנדמה כטוב מלהיות אמיתי, ובחדר הקטן בו התקיימתי שנתיים - בעת ובעונה אחת
והכל הלם בי והראש התאתחל כל רגע מחדש
כשהשבבים הותכו והכבלים הותרו
נשאר רק זהב, רק זהב
האלימות שלי כלפי עצמי רועשת וכבדה,
אי אפשר לנהל שיחה,
רק מצח אל מצח בתוך הזייה,
או שזו רק ההתחלה
של קרבה
שאליה ערגתי.
אל תעזוב לי את היד אני אומרת, שלא אלך לאיבוד,
ואיבדתי, ואבדתי,
וזה כל מה שבעצם רציתי,
ניצוץ בוער כהרף עין בעלטה כבדה,
השרשרת שלו על הצוואר שלי מזכירה לי את המעגל שבי
וכשההתנגדות משתחררת, וכשהאלימות משתתקת,
בין איפה שאני נגמרת לבין איפה שהעולם מתחיל,
נשאר רק זהב, רק זהב.
And tread dependence beneath my feet. Step right up, something's happening here.
2019, תודה שאת עוד כאן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mumbling Truth