היית עונה אם הייתי כותבת לך ב-2 בלילה?
שלוש שנים אחרי שהכל קרה, בבת אחת
השארת חריץ בפתח הדלת בשבילי?
אם אי פעם אפגוש שוב בעינייך, אתמגנט למבט
אם אאזור אומץ לבקש
תעצרי בשבילי?
הלכתי לסרט הערב
החברים מפעם היו על המסך
נשמעים אותו דבר היום, וגם לפני עשרים שנה
רק בודדים חסרים לי
אבל הבטתי בכולם ביותר חמלה
השפלתי מבט כשהופיעו אלה שאין בי כזו עבורם
הפספוס מרגיש אחרת, הריגוש כבר שייך יותר לפעם
הדים עמומים ממעגלים שלא הצלחתי לסגור
ואיפה בכלל היית את, ואיפה הייתי אני
לא עשו לשכמותנו מקום
אני תמיד חושבת שאת בטח שונאת אותי
מסיבות אחרות לגמרי, חושבת שיש לך כל סיבה
לא ידעתי להגן עלייך, לא ידעתי להגן על עצמי,
לא הבנתי איזו מין אהבה
חשתי כשנקשרנו בקרביים, להרף עין
מאז ראיתי רק את העוולה
שגורמת לך לחשוב שרציתי לפגוע
כשהעצמות שלי בערו מרצון, אולי בפעם האחרונה
להכיל אותך, להיות לך קיר בבית
לעשות לך את כל המקום שלא היה
אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם האשמה
שבלעוות עד כדי כך אהבה טהורה
ואת רק פותחת את הרשימה
אבל שלוש שנים, ואת לרוב הראשונה
שאני חוששת/חולמת/מבקשת לפגוש במקרה ברחוב את מבטה
ובלי מילים, שרק הרסו לנו תמיד,
להגיד לך,
זו היתה רק אהבה
זה עדיין מה שאני מרגישה
רצון חזק עד כאב לדעת
שתמונת חייך השתנתה
שאת מחייכת יותר, מחובקת יותר
שעושים לך את המקום שמגיע לך
בלב שלי הוא תמיד שמור לך, כנראה
לא ביקשתי את זה, ואני לא מבינה אבל
זה עדיין מה שאני מרגישה.
אז אם אכתוב לך ב-2 בלילה, תעני לי?
שלוש שנים אחרי שהכל נגמר, וממשיך למות בתוכי עד עכשיו
אולי הכל היה כל כך מטומטם שזה בכלל לא נחשב
אז תשאירי לי רק חריץ בפתח הדלת
אם את מאמינה, וזוכרת, ואין בך ספק
שרציתי בשבילך את כל העולם
אף אחד מאותה רשימה לא ידע, או הבין
אבל זה עדיין מה שאני מרגישה
והיום אני כבר די אחרת
לא יודעת למה חשוב לי דווקא שאת תהיי זו שתדע
שגם אז
פשוט אחרת
מעוות נורא
מלאך שנכשל בתפקיד
או בעיקר סתם חרא חברה
מגמגמת כוונות טובות
מתערבבת בסחרור שבכל תחושה
אז אם אכתוב לך ב-2 בלילה,
רק תדעי שזו האהבה שלי
בוכה על איך שהתעוותה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mumbling Truth