סבי נפטר אמש.

20:10,שעת המוות.

אח שלי החליט להשאר עד 20:00 בבית חולים ומסיבות כאלה ואחרות,

התעכב עוד 10 דקות.

10 דקות.

ב10 דקות האלה הוא נפרד ממני.

וככה התייתמתי בפעם השניה בחיי מאדם שממנו שאפתי וספגתי הכל.

הוא דמות בשבילי,עוד כשהייתי קטנה תמיד אמרתי לו שאני אמשיך אותו,

שאני אהיה סופרת,שאני אהיה עיתונאית,שהוא עוד ישמע עליי..

הרבה אנשים מאבדים את סבא שלהם,אבל לא כולם גרו איתו באותו בית מגיל 3..

הוא תמיד היה שם בשבילי..

תמיד.

1.9 - התאריך הכי מקולל והכי נתעב בשנה שגורר את פתיחת שנת הלימודים,

שנה הבאה אני כנראה לא אפחד כל-כך מהתאריך הזה,כי אני כבר לא אהיה בבצפר..

ועכשיו יש לי סיבה חדשה לשנוא את התאריך הזה.

שבועיים לאחר יום ההולדת שלי.

ובדיוק עוד שבוע אני טסה לפולין,לבקר בקראקוב - היכן שסבאתי נולדה וגדלה..

אני בטוחה שסבא היה רוצה שאני אעשה את הטיול הזה,

במיוחד סבתא.. אם היא יכלה להביע את הרגשות שלה היא הייתה מחבקת ומנשקת אותי,

וזהו מהמקום שלי לעשות את המשלחת לפולין,עם כמה שהיא קשה -

עם רגל אחת בשבעה ועם רגל אחת בטרמינל אני שמה בשבילו.

הוא עוד ישמע ממני.

יהי זכרו ברוך.